קר לי, אני שוכבת על שולחן מסתכלת על התיקרה. אני זקנה מאוד
הקצוות שלי מקומטים ומצהיבים. הצוקים שבתוכי גבוהים, הם לעולם
לא נשברים, הנזירים תמיד מודטים הגינה תמיד פורחת, תמיד אביב,
תמיד עץ בוקיצה גבוהה מצל על הפינה השמאלית שלי אני קפואה.
הילד מגובה הצוקים לא מזדקן ואני הולכת ומזדקנת ומצהיבה. הרוח
שלי היא אותה רוח.

מרימים אותי, מלכלכים אותי, משחקים איתי, שוכחים אותי, מאירים
אותי, משקיטים אותי, מוחקים אותי, מלטפים אותי שופכים אותי
קורעים אותי דוקרים אותי עוטפים אותי.

אני רוצה לחזור ולחבק לחזור ולהתלהב לחזור ולעצום עינים לחזור
ולפקוח אותם. תינוק לא יכול לחזור לבטן,אי אפשר לחזור לסיפור
ישן, לרצות להיות משהי שאינני עוד, לחזור להיות ילדה להתבונן
באותה דרך מכול הכיוונים לנסוע לבית הספר באופניים לחזור
הביתה. לפתוח את הדלת במפתח מיוחד שיש רק לי. לזרוק אותם על
השולחן לנוח על הספה, לחזור לעשן. לחזור לירושלים ואיך שמריחים
את האוויר ונפתחת הנשימה כבר אחרי שער הגיא. לחזור לבקר בבית
שגרנו בו, בקיץ חזרתי ושיחקתי במפלצת, והיא נראתה כמעט אותו
הדבר רק מלוכלכת וזקנה, לחזור לאלוהים כמיהה בלתי פוסקת שמלווה
אותי בכול מצמוץ. לחזור להיות בשקט כמו שהייתי כשהייתי דג.