[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אגם ענקית
/
שה לעולה

חלודה חדה הייתה משרתת אותי טוב יותר מאשר חדות חלודה, כך אני
מוכר לעצמי כל בוקר שעה שאני מנער את מצעיי. כלי המיטה שלי,
שלעולם לא יריחו מאווררים, לועגים לי. עד יומי האחרון אנער את
שמיכת החורף שלי מדי בוקר ואסרב להכיר בריח הריר והזיעה, הבלתי
האמצעי, הדולף ממני בלילות, בין חלום פושר חסר פשר לקימה שטופה
בזיעה פושרת וחלודה, היישר לידי הספר התורן. ספריי מחבקים אותי
כשאני קם מחלומותיי. חיבוקם, הגם שאינו נטול חלודה חדה, מותיר
אותי בחיים, כך אני מספר לעצמי בגאווה מחוררת. הספרים יצילו
אותי יום אחד, כך אני משכנע את עצמי באלימות בלומה. כל השאלות
היסודיות שראוי היה שאשאל את עצמי לגבי טיבה הכנה של אותה הצלה
מחורבנת מוכחשות על ידי בלי אשמה. חלודה חדה, אני מהנהן לעצמי
במרץ. אני אוחז את עצמי בגרוני, קרוב מדי, כמה פעמים ביום.
פעמים רבות אני מוצא את עצמי אוחז את מפרקתי ומחשב חישובים
גופניים אחרונים, קטנוניים. ילד עקוד ומסורב שכמוני. והרי אני
נבל. ילד חד, חלוד, מנוזל, מלא כוונות רעות. מישהו, שאינני
מכיר, גובה ממני דמי שימוש יומיים גבוהים מדי. אף פעם אין נייר
נקי, ברזי המים מטפטפים קילוח דק של מים שצבעם ידוע, לי כמו
לאחרים. לילות רבים עוברים עליי בגינות ציבוריות. אני מבקש
מנשים שאינני מכיר שיסטרו לי על פניי בחוזקה. אני מביט
בעיניהן. הן מביטות בי בתיעוב רחמני. הסטירות שלהן מעניקות לי
תקווה למחר טוב יותר, נוראי הרבה יותר. בחלומותיי הנוכחיים
מישהו לוקח מביתי כיכרות לחם שלמים. הכיכרות כבדים, עטופים
אריזות בהירות. אני מנסה לשכנע אותו לא לקחת ממני את כיכרות
הלחם. הוא לא שומע לי ובשלב מסויים מתפתחת תגרה. כל שנותר לי
כעת הוא לעקוד את עצמי. להניח מאכלת קרה על צווארי, ולהישחט
חי. אני מתחיל לדמם הרבה לפני שהלהב פוצע אותי.

כיכרות הלחם הנלקחים מביתי משלהבים אותי. ספריי, החובקים אותי,
מסירים את חיבוקם ממני כל אימת שאני נוטה להם חסד רע. החלודה
החדה, החומר ממנו אני צרוף, משמש לי מעיל חורף וגופיית קיץ בו
זמנית. האדם המטפל בי, האמון על בריאותי הנפשית, נסע לחופשה.
שבועיים ימים נטל לעצמו, בעיצומו של חודש ינואר הטוב. הוא
מדרבן אותי, בחופשתו, לכתוב לו מסרים זעירים, על זמניים, כדי
שאוכל לחדור את שכבת ההימלטות שלו לרגעים מעטים, למען שפיותי.
תרסיס האף שלי, הגלולות אותן אני נוטל כדי להעלים את מצבורי
הליחה במעלה תעלות האף שלי, אינם מועילים עוד. אנשים סביבי
יכולים להבחין בי יורק בעוצמה פיסות מרוכזות של נוזל לבנבן
צמיגי. אינני מסתיר זאת עוד. דירת הגג הזעירה שלי, חדר המכונות
המחניק שהושכר עבורי, מחזיקה את ראשה בין ידיה. ההזנחה
הפסיכופיזית הזאת, שאני מתרוצץ אליה במכנסיים שמוטים, מחליאה
את ביתי. ממרפסת הדירה, שגודלה כפול ומשולש מגודל השטח הבנוי,
אפשר לראות גן משחקים חדיש, שעוד מעט מתקניו יתחילו להעלות
חלודה.

לפני שני לילות ביליתי בחברת אישה. ביתה ממוקם בעיר הרחוקה
מעירי מרחק עצום. משך כל הנסיעה לביתה חישבתי לעצמי את המחיר
שאני משלם עבור מספר שעות של הסחת נפש מרעיבה. תמיד אני עסוק
בחישובי תועלת-נזק נחותים. אינני יכול לחיות בלי החישובים
הללו. הסתתי חלקים מסויימים בציבור החי בתוכי לכדי מרידה
שדוכאה בידי יצר המין ההולך ונחלש שלי. יצר המין שלי כולא את
עצמו מדי יום לכמה שעות בחצר פנימית שמורה, מרושתת. אינני יודע
מזה דבר. אסור לי לדעת מכל זה אפילו דבר אחד.
שעות אחדות העברנו בנעימים. בישלתי עבורה ארוחה שהורכבה ממזון
שהאישה שקדמה לה נהגה להכין עבורי. לא סיפרתי לה על כך. אין
היא צריכה לדעת מזה דבר.

בלילה, אחרי ששבעה, רצתה ממני משהו גופני שסירב להתפרץ.
לראשונה בחיי, חוויתי אין אונות גופנית. אני צעיר, כוחי, כפי
שאומרים לי, מצוי במתניי. שמישהו יספר למתניי. נפשי התחננה
שיניחו לה. צרחותיה, ששמעתי היטב שעה שליקקתי את איבר מינה, לא
נגעו לי עוד. כל התרגשות שיכולה הייתה לאחוז בי, נטשה אותי
בחיפזון. האמנתי לכל צריחה שעזבה את גופה כאילו חיי תלויים
בזה. הסתרתי ממנה את כשלוני הגופני במחוות סמויות הניתנות
להבחנה בקלות יחסית. שני לילות עברו. בינתיים, אני מעסיק את
עצמי היטב בכתיבת ניתוחי שירה עזים והגשתם למרצות המזדקנות
והמיושנות שלי. לאחת מהן, שאני מזהה אותה כזקנה ביותר, כקשישה
גריאטרית אקדמית מושכלת למחצה, אני מגיש ערב פתאומי מנותח וחי.
כל ניתוחי השירה שלי, כל החיבורים האקדמיים הזעירים שאני מבצע,
מכוונים לפגוע פגיעות מרות במרצות הבודקות אותם. לעיתים אני
מדמיין שאחד מחיבוריי מביא את אחת המרצות לכדי התאבדות. אילו
היה אדם אחר מתאבד בגללי, ובייחוד אישה, היה הדבר מסב לי
שלווה.

אינני זקוק לשלווה. משקפיי שבורים. משקפי הראייה השבורים שלי,
שאני מלהטט בהם כאילו לא נשברו מעולם. לפני ימים אחדים נשברו.
בורג זעיר, מהותי, שוחרר ונעלם. נותרתי עם מסגרת משקפיים שבורה
במרכזו של גן משחקים אחד, בשכונת הילדות שלי. אינני יודע מה
עשיתי שם. עלה בידי להרכיב את מסגרת המשקפיים ללא הבורג וכעת
הם מורכבים על אפי. אני יכול לראות. כל הימים האלה אני מתהלך
במשקפיים שבורים, סימבוליים להחריד. ועדיין, אני יכול לראות.
העולם השבור המשתקף מבעד למשקפיי מזעזע אותי. מעולם לא הרגשתי
כך. כשמשתחררת הידית ממסגרתה, אני נותר עטוי מחצית מסגרת
משקפיים שבורה, בעדשות מלוכלכות שאינני מנקה באמת לעולם. תמיד
אנקה את משקפיי בפעולה זריזה, לא מורגש. כל דאגתי למשקפיי,
לראייתי, לשיניי, היא שטחית ועמומה. אין לי עוד ציפיות מעצמי.
בכל פעם שמישהו מביע אמון ביכולותיי ,בכישרוני הזנוח, אני מהסה
אותו. לפנים, הייתי מהנהן ומאמין. הייתי מאמין לעצמי. כמה
מגוחך כל זה נראה עכשיו. דבר שיקרה לי לא יפתיע אותי, ובכך כל
ההפתעה, כשחושבים על זה. בימי החופש שלי אני מרבה לשכב במיטתי
ולבהות בתקרה. הבהייה איננה מסייעת לי. ישנן פעמים שתוך כדי
בהייה רעיון חי מבליח מתוכי ואני טורח לשרבט אותו על ניירות
זמניים. רעיונות לסיפורים, תמונות מתוסרטות, חצאי שירים. תחילה
אני נבוך, מופתע שעדיין לא יבשתי לגמרי. אחר כך אני מלהטט
במיומנות את המילים כמה דקות ואז כוחי אוזל. בדיוק כך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גלופ זה הקול
שגבר
רוצה לשמוע אחרי
שהוא גומר.


יעקב פופק


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/7/08 5:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם ענקית

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה