אני לא יודעת אפילו אך לתאר את זה. פתאום בא לי לאכול הכול.
לבלוס, לגרוס, ממתוק ועד חמוץ, ממר ועד חריף. כול מה שבא ליד.
רק תתני לי לאכול. ואחרי הכול, אני מתפוצצת. רוצה לבכות, רוצה
לרוץ, נגעלת מעצמי. מסתכלת במראה ופשוט נגעלת מכל חלקיק עור
ועצם, שרירים ואיברים, הכול. הולכת לשירותים ומקיאה עד שיוצא
לי הלב דרך העיניים, בצורה של דמעות. ולפעמים אני לא רוצה
לאכול. נגעלת מכל דבר שנוגע בי, מסתכלת על אנשים שאוכלים לידי
ויש לי בחילה. מתסכלת על עצמי במראה ורואה את הגוש הכי שמן
בעולם, הכי בודד בעולם והכי מכוער בעולם. ביום יום אני לא
אומרת ולא מספרת לאף אחד על כמה שאני מגעילה. מעדיפה שלא יראו
אותי. מסתירה את הכול עם הומור, הרבה איפור וחיוך קטן. אני
אפילו לא יודעת מאיפה יש לי את הכוח להרים אותו. אחרי כל יום
אני מורידה את כל מה שיש עלי. שימחה, צחוק, בדיחות, חיוך,
איפור. מנסה להוריד גם את הכאב, הצער, השנאה והגועל ולא
מצליחה. בסופו של דבר אני ישנה עם כל זה - לבד. חולמת על זה -
לבד. קמה עם זה - לבד.