אני לא מבינה מילים כתובות. אל תכתבי לי. אל תציפי את עצמך
כנחל גועש על הדף, השורות מתנחשלות לי מול העיניים כגדות הנחל
שמתעקלות עם גלי השצף והופכות לנחש. האדמה זורמת, השורות
מתעקמות.

הפעם אני סופרת. יש 67 צעדים מהמקום בו אני מתחילה לחשוב על
פרידה לבין הפנייה אל הרחוב שלך, בה אנחנו נפרדות כשאנחנו
הולכות יחד, בדיוק כמו עכשיו. וזאת תמיד אותה נקודה שבה אני
מבינה שבצעד ה-68, הראשון אחרי הפנייה, ילווה אותי רק הצל
שלי, והאפלה הפנימית המצלה על המדרכה לכל אורכה - מאחורי,
לפני, בלי חשיבות בכיוון שממנו מגיע האור. כי אין אור, ובכל
זאת העולם כולו צל.

אני לא יודעת מתי הבנתי שאני רק אני ואת רק את. אולי זה קרה
טיפונת עם כל צעד 68, אולי ברגע שהמילים הכתובות שלך על הסערות
שבך עיקמו לי את השורות. כך או כך התחילה להפשיר בי הידיעה
שאת המחשבות שלי, לראות רק אני יכולה.
"אף פעם לא תוכלי לדעת בוודאות אם מישהו באמת אוהב אותך" ,
כתוב בספר ההוא ששינה לי את החיים, זה שאת לא מצליחה לסיים.
החברות איתך (שאי אפשר לקרוא לה חברות בכלל, כי היא חפה מכל
הגדרה ומסגרת, היא פורצת גבולות ואינסופית) נתנה לי משקפת
להביט דרכה אחרת אפילו על החלומות שלי. ובכל זאת, גם אם אפשר
לומר שאני חושבת את אותן מחשבות כמו שלך, אלה עדיין לא המחשבות
שלך. ומצידך, לא המחשבות שלי. כי אותן רק אני יכולה לראות, ואת
שלך רק את. לכן לא אוכל לדעת בוודאות אם את באמת אוהבת. אולי
"אוהבת" בשבילנו זה לא אותו דבר. בטוח שלא. לעולם נראה את
העולם רק  דרך העיניים שלנו.
ושוב שלנו. איך איתך הכל תמיד משותף. אני לא אשכח איך פעם הבנו
שהיינו שותפות לאותו חלום. חלום מקביל, שנפגשנו בתוכו, על
הרחוב הצהוב הזה שמרוב אור כבר אין בו צל. בחלום שלי את הולכת
במורד הרחוב, אבל הגוף שלך מלא בי. הפנים שלך הוא הפנים שלי.
אני לא רואה דברים דרך העיניים שלך, אלא דרך הגוף שלך. את-אני
מתיישבת על ספסל, ואז מגיעה בת דמותי, כשהגוף שלי מלא במחשבה
שלך. בחלומך את הפנים שלי. אנחנו מדברות, הרבה זמן, ובהקיץ לא
זוכרת על מה. רק זוכרות שאחרי ההלם מהגילוי לא חלמנו כמעט
חלומות, לא הצלחנו להירדם מרוב פלא. וככל שחשבתי על זה יותר,
הגעתי למסקנה שאחד הדברים המשונים הוא שבחלום שטוף האור הזה את
לא היית אני, ואני לא הייתי את -  היית עצמך בתוכי ואני עצמי
בתוכך. ומוזר עוד יותר, כי עד להבנה שאני רק אני ואת רק את,
המציאות קצת הייתה החלום הזה.

ועכשיו, בצעד ה-136....83....69, 68 כשהמדרכה מוצלת כולה באפלת
מחשבותיי, הרחוב מתחיל להתנדנד מעלה-מטה, כאילו אני בתוך בועת
הזכוכית שנתת לי פעם. זאת עם הבית הקטן והעץ, שאם הופכים אותה
שוב ושוב מתכסה הבית בפתיתי שלג. אני ברחוב הנע, המתנער, ובכל
זאת אף לא פתית שלג אחד מכסה אותי. להפך, הנדנוד רק מסיר מעלי
תאי עור מתים. רסיסי חלומות. רסיסי מציאות.
אני מוציאה את הפנקס והעיפרון שלי מכיס המעיל, וכותבת - "אני
רק אני ואת רק את", אבל להפתעתי אני לא מבינה מילים כתובות. אל
תכתבי לעצמך, אני לוחשת, השורות מתנחשלות מול העיניים ואיני
תופשת את משמעות המשפט שכתבתי. הוא בלתי אפשרי.
ופתאום נדמה שאני לא אני. שאני חיצונית לי. שגם את המחשבות
שלי, אפילו אותן אני לא מסוגלת לראות. לכן, אולי גם לא אוכל
לדעת בוודאות אם אני באמת אוהבת. אז אני את, אם כך. ידעתי
שהמשפט שיקרי. ואם אני את, אז מי את? ואם אני אני, אז אולי קשה
כל כך והמילים לא מובנות משום שאני אוהבת יותר ממה שניתן
לשער?
אני מכניסה את הפנקס והעיפרון חזרה לכיס המעיל, ובצעד ה- 192
פורשת את העפעפיים על אישוניי. בהבזק אני רואה את הרחוב הצהוב,
הזוהר, שאין בו קצה צל למרות האור. פוקחת עיניים, לרחוב שכולו
צל למרות שאין אור, או למעשה עוצמת עיניים אליו, והאדמה זורמת,
השורות מתעקמות.


ינואר 2008