אני מדפדפת בין הדפים של היומן הירוק
ומגלה
שמשהו אבד לי בדרך.
בין מקרה לסיפור, מונולוג ושיר
לא מוצאת סדר כרונולוגי.
אין התחלה, אין אמצע, אין סוף.
יש רק אותי
את העצב, התרגשות, השמחה
בעיקר את האהבה
ואת הלב שנשבר.
כבר לא מוצאת תיאורים של מצבים טפשיים,
או עוד סיפור בלי פואנטה
שנשפך על הדף בלילה בודד מידי
מוצאת את עצמי- בגרסה הבוגרת יותר
את זאת שמרגישה טיפה אבודה בתקופה האחרונה.
זאת שהשלימה עם הכל
רק לא עם עצמה.
זאת שלפתע צריכה להתמודד
עם דילמות חדשות
מצבם חדשים, אנשים חדשים
וכשהכל פתאום חדש -
שוכחת את עצמה בדרך.

לפעמים נדמה שהדף לא יכיל את כל מה שאני רוצה להגיד

משחקת בצורה מושלמת את התפקיד של נערה מתבגרת בסוף שנות
הטיפש-עשרה שרוצה להגיד המון.
ובעיקר לשנות.
אבל על מי אני עובדת?
משנה נושא, קופצת, מתבלבלת.
כל כך הרבה ביקורת יש לחברה
וגם לאדם הקטן
אבל כמה ביקורת יש לי על עצמי
ועל אנשים אחרים.

רוצה לשתות, להירגע.

והקנקן שלי מלוכלך
מטביעות אצבעות
של אנשים
שטעו בדרך
של כאלה שרצו לשתות
ולא שמו לב
שהקנקן שלי
בעצם ריק.