לפעמים אני רוצה למות.
לקחת איזה אקדח ולירות לעצמי ברקה,
שהאונה השמאלית שלי תימרח על הקיר שבצד.
אבל אתם צריכים להבין, זה לא שאני בן אדם אובדני.
לא חסר לי כלום בחיים.
לא הייתה לי אהבה נכזבת, לא איבדתי אף אדם יקר, ולא הפסדתי את
כל הכסף שלי בהימורים.
אבל לפעמים יש רגע בו אני אומר לעצמי, וואלה, נמאס לי.
נמאס לי להיות כאן. רק שחיתות, שנאה, ואנוכיות. פשוט גועל
נפש.
אני פשוט לא מאמין שאני חי בעולם הזה.

לפעמים אני רוצה להרגיש מה זה למות.
לדעת מה זה לא להרגיש, לא להתקיים.
אני לא בן אדם מאמין. אני לא מצפה לגאולה ולא לגן עדן.
אני מאמין שאחרי זה אין כלום, אבל לפעמים יש לי חשק עז לראות
מה זה הכלום הזה.

אבל קשה לי עם החלטות כאלו.
קשה לי להחליט החלטה גורלית שכזו, ולבצעה באותו רגע.
ומה אם אני אתחרט?
מה אם אחרי שאני אמות, אני ארצה לחיות פתאום?
ובכלל, מה יהיה עם המשפחה שלי, עם האנשים שאני יקר להם?
אני לא יכול להיות אנוכי כל כך ולגרום להם את הסבל הזה.
לפעמים ההחלטה למות היא אנוכית. לפעמים אנשים אחרים לא רוצים
שתמות.

אולי אם אני אמות הסבל ייגמר.
וזה לא שאני סובל כל כך הרבה.
יש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני וממשיכים לחיות.
אבל כזה אני, אני לוזר. אני פורש מוקדם, אני מתעייף בקלות.
אין לי כוח יותר. כולם מתים בסוף, למה לא לחתוך עכשיו?
חכם בריטי אמר פעם, "אני רוצה למות לפני שאזדקן".
אני מסכים איתו, עם הבחור. גם אני רוצה למות לפני שאזדקן.
לפעמים אני רוצה למות עכשיו.
לפעמים אני חושב שצריך לנצל כל רגע בחיים הקצרים שלי.
ולפעמים אני יושב מול הטלוויזיה ומתנוון.

לפעמים אני לא מצליח להסביר את עצמי.
אני יכול לדבר שעות, ועדיין להרגיש כאילו אני לא מעביר את המסר
שרציתי.
מה לעשות, אני מפחד ממחוייבות, ומוות זו מחוייבות לתמיד.
נראה לי שבינתיים שוב אחזור לישון.
אולי מחר, אגיע להחלטה.