פתאום אני מרגישה ריקנות עצומה. מרגישה שהכול חסר משמעות
וסתמי, ואני סתם זזה מנקודה לנקודה כמו מיליארדי אחרים. כבר
הספקתי לשכוח איך זה לאהוב, איך זה להנות ממין.
איך זה מרגיש להרגיש.
חברים באים וחברים הולכים, קווים מתארכים או נקטעים ואנו
עומדים באמצע ורק מביטים מסביב. הזמן עובר והאדם אוגר בתוכו
עוד משקעים, עוד עצב ועוד בדידות.
אני יושבת כאן לבד ברגע זה, בעוד חודשיים אהיה לבד בעיר זרה,
וגם כשאחזור בסופי שבוע אהיה לבד. אני מוצאת עצמי לאחרונה
נהנית מ'הלבד' שלי, לא ששה להיפגש עם חברים, לא ממהרת לתקן
חברויות שנשברו. מה זה 'חברים'. היום הם פה - מחר כבר לא.
בדיוק כמו אהבה.
לפעמים אני תוהה אם החודשים האלו שלקחתי לעצמי היו צעד נכון,
ויודעת בתוך תוכי שכן. לא רוצה להתרכז במטרות, בסדר? לא רוצה
לעבוד בצורה מסודרת. רוצה להיות קצת לא אחראית. קצת.
גם לי מותר.
לקח לי הרבה זמן להבין שכמה דברים בי ממש לא בסדר. כל הלחץ
הזה, הרצון להתקדם למטרה מבלי לחשוב על הדרך אליה.
ומה המטרה, בעצם. ואם זה באמת מה שאני רוצה. אני לא בטוחה
באיזה שלב בחיים שלי הפכתי להיות רובוטית של עצמי, שמחליטה לפי
כללים לוגיים של הגיון מבלי לעצור לרגע ולחשוב. לא הכול חייב
להיות הגיוני תמיד. אני כותבת ומרגישה חזקה פתאום, מרגישה
מגובשת. היום אני יודעת שאני יכולה להסתדר גם בלי מסגרות. זה
אפילו נחמד לי כרגע.
אני מרגישה שלמה בכל אספקט של חיי כרגע, שלמה עם הדרך בה אני
הולכת, שלמה שלקחתי לי את הזמן לעצור ולחשוב. לעצור ולהפסיק
להילחם. צריך לדעת מתי גם להוריד את הנשק ולהבין שאין על מה
להילחם בכלל, הכול זורם בדיוק בכיוון הנכון.
ועדיין, חסר הדבר הזה... הדבר הקטן הזה שהופך את החיים למלאים
ומאושרים יותר. גם אם הוא זמני. אני תוהה מתי אתאהב שוב, ולמה
חלפה לה כמעט שנה ואני עדיין לא מרגישה. הבנתי שקשה לי להתאהב.
אני יכולה לחבב מאוד, להימשך, אבל לאהוב?
זה גורם לי לחשוב שמשהו אצלי לא בסדר, שאולי אני אטומה רגשית
או איזה צירוף מילים אחר. אבל לא, זה לא יכול להיות..אני
מרגישה שאני עדיין אותה הבחורה התמימה שהייתי, שיכולה ורוצה
להתאהב..שיודעת ורוצה לתת מעצמה, וכשהיא עם מישהו אף אחד אחר
לא מעניין אותה.
זה יקרה בקרוב, אני יודעת. זה חייב לקרות.