בתשובה לשאלה הנצחית  -
מעדיפה שלא לאהוב כלל, לא ככה בבלגן כזה.
מוכנה לאהוב כשאתה מחויך מקופל ומגוהץ,
הכלים שטופים והילד ישן. בשעמום ענקי ובטוח.
בלי העשן הזה שלך שממסך אותי, בלי הרעש הדומם של אנשים כמעט
זרים שנפגשים רק בלילה.

לא תודה אני לא רוצה שני סוכר בקפה, שום דבר כבר לא יפיג את
המרירות הזו.
אתה בטרנינג בלוי וחולצה שלך מהצבא עם קרעים בחזה ואני לא
מוצאת כוחות לעזוב.
מכאן זה רק ילך ויחמיר אני יודעת. פשוט תן לי ללכת בכבוד. תן
לי ללכת. תן לי. תירוץ.

כמו לפני הנפילה הזו ברכבת הרים, שתי דקות של אימה טהורה, אבל
אני נשארת רק דקה
נאחזת בך לשנייה אחרונה, משחררת את החגורה וצוללת. אני שמתי
אותנו שם, אני אחראית.
מצטערת שלא קניתי לך מצנח - אבל לא קניתי גם לי.
בעיניים המומות תלווה אותי בדרכי האחרונה.
בטח כל החיים שלי חולפים לפניך, כל שלך חולפים לפניי.
ילד כחול בפעם הבאה שנלך ללונה פרק, בוא נלך למתקן אחר, אני לא
חושבת שאני מתאימה לרכבת הרים.