הולכת חבולה בין מראות זכוכית סדוקות
קוראת את השם שלך כאילו הוא היחיד שנותר
מסתכלת על עצמי ונוברת עם ידי בחלומות שהפכו לסיוטים
נחתכת מהשקרים האבודים שאני מוצאת עכשיו בפינות.
פנים אחרות נגלו מולי בתוך משקה המום של ויסקי
והעיניים הבורקות שלך נכבות, נראה שהאור בהן מעולם לא היה
ואין לי מושג מי אני, לא יודעת מי אתה
נעלמתי...
התפוררתי לחלקיקי עופרת וגדלתי לארמון חול
חזק יותר, לא נכנע לגלים שמנסים לסחוף
ואין יותר מילים, לשוני עקורה
מדממת את הרעל שהכנסת לגופי, מחזירה אותו אלייך
ולאט לאט אני משתחררת מכבלי הסבל, הטעויות
מכבה את נרות הזיכרון שהשארתי אחרינו
על כל אחד מהם צרבתי אותך, כשהשטן לבש אותך
ולא היה לך לאן לברוח, נכנעת לו.
ואני, עקרתי את עיני כדי להפסיק לראות
כדי שתוכל לחיות עם עצמך, כל הרע שעשית.
אבל אין בך טוהר, אין כבר בי
מפחדת להיות כמוך, לנשום כאב של אחרים.
הכדור אימה שיצרתי, שובב
שיחרר דמעות של ילדה שלא בכתה לעולם
צוחק מרוגע, מחיוך מתוק של אישה
שהולכת למצוא את מקומה, לא איתך
המפתח לתשע נשמות... ועוד אחת, ניצלתי שוב
תרה אחר השקט, פוגשת את השלווה
מטפטפת לשפתייך את היין
שלא תדע עוד לעולם |