המנגינה הזאת מחזירה אותי אחורה

אבל אני לא בטוחה לאן.

אני זוכרת את המילים הרכות האלה, ואת הנגינה שמעצימה ומלטפת את
הכאב.

אני זוכרת כמה שמעתי. ואני זוכרת באיזה פרק בחיים הייתי, אני
חושבת. לא עבר יותר מידיי זמן.

אבל מה שזה גורם לי להרגיש. אני שומעת, ורוצה לבכות. מרגישה
זכרון של כאב, זכרון של עצב. מלווה בנגינה, מלווה בשירים האלו.
ששמעתי באותה התקופה. השירים שסימלו לי אותה.

מרגישה את אותו כאב, אבל לא יכולה להצביע עליו. זה קצת מעורפל.
לא בטוחה מה הוא. לא בטוחה מי גרם לו. מרגישה שזה קשור גם
אליו. ולאיך שהוא איכזב ופגע. זה גורם למן מערבולת של רגשות,
רגשות של סיפוק מהשיר, מערבולת של הזדהות, מערבולת של עצב
ומחנק בגרון.

מרגישה שחוזרת אחורה, ולא מסוגלת להפסיק מלהקשיב. כאילו נושמת
את זה. זה נספג לי בגוף, מקיף אותי, מלטף אותי ומנסר אותי. יש
שם תחושה של חוסר אונים, תחושה של הרפייה, וויתור. יש שם רצון
עז ליד מלטפת, לעיניים מקשיבות. יש לזה טעם של דמעות. יש בזה
מחנק, ויש בזה ריחוף. יש בזה סיפוק, ותחושה שהמוזיקה מבינה,
היא שומעת אותי ולא אני אותה.

היא מכירה אותי, היא אומרת את כל הרגשות שלי.

מוזר לי להרגיש את זה, תחושה של עצב אבל גם תחושה של סיפוק,
כאילו מטיילת על מדרגות הזכרון שלי, שומעת שיר שגורם לי
להתיישב על אחת המדרגות, ולספוג אלי את כל שהרגשתי אז, קשה
להסביר מה שזה גורם להרגיש. אבל אני לא כל כך רוצה ללכת, זה
נעים לבקר.

גורם לי לרצות לחייך, חיוך גדול גדול, ובו בזמן לשחרר כמה
דמעות.