[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








השמש זורחת לי על פצעים שמגרדים אותי כבר 4 שעות, ואף אחד לא
רואה, כי הם מגרדים אותי בפנים.
אתה מבין כבר 11 בבוקר ואני עדין לא מצליחה ללכת לישון, כמעט
שלא נרדמת, אני רציתי שתלמד לנגן לי בפסנתר, או את השירים שאני
אוהבת בגיטרה, אבל בינתיים נשארתי עם נשיקות של גברים אחרים.
השמש זורחת עלי אחרי לילה שכולו היה לבן, לבן מהסוג החשוך
ביותר, לבן מהסוג של ג'ימי הנדרקיס, כשהוא לא זוכר את המילים
של עצמו בהופעה חיה.
מצאתי את עצמי נעולה לבד בבית עם ריחופי מחשבות שמתרוצצות כמו
חבורה של פסיכאטרים כחולים עם נטיות אובדניות, אני לא יודעת מה
לעשות עם זה.
הגיטרות נכנסות לי ללב בגוון מלאכים חשמליים שלא עושים חשבונות
לאף אחד חוץ מלזרימה שנותנת לי לשים לב לאקורדים שלא הייתי
מודעת לקיומם. אתה רך היום, מעניין אם אתה רך גם בד"כ שמלטפים
אותך בעדינות. אתה מכיר את עצמך מספיק טוב כדי לדעת?
אני מתחזה לחתולת בית והבלוף שלי כמעט נחשף עד לשעון המעורר
שמסביר לי שכבר 8 וחצי בבוקר יום שישי ואני צריכה ללכת הביתה.
איפה זה שמאל או ימין? מעניין אם אני אצליח להגיע הביתה על
טייס אוטמטי, כי אני לא כ"כ זוכרת את הדרך. אתה מבין שכל
ההתפנקות הזאת היא בגלל הראשים, והחתיכות, הסיגריות,
הטסטוסטרון ושאר רטיבויות.
כבר לא מפריע לי להזדיין סתם ככה. התגברתי על חיפושי הרומנטיקה
האמריקאיים ואני רואה את הרומנטיקה בכוסות פלסטיק על שולחנות
מעץ בניחוח אירופאי טיולי, כמו שגיל 20 צריך להיות.
אם הייתי יכולה לבחור כל שיר בעולם עכשיו כנראה שהייתי שמה את
השיר העצוב של הסמיתס' שאני לא אזכור לעולם איך קוראים לו.
ראיתי את החיים שלי חולפים לי מול העיניים היום, ולא האמנתי
לכמות השקרים שראיתי, וכמות האמת שחזרה אלי מעמקי הזיכרון,
שנאתי יותר מידי אנשים בחיי, אבל סוף סוף הגעתי לנירוונה של
רוגע מרוב הכעס.
אני חושבת שהספה הזאת זה הנצח שלי, ואתה היא דמות שמתחלפת כל
פעם מחדש. אבל העובדה היחידה שאני בטוחה בה, זה שנעים לי שהיד
החמה שלך מטיילת לי על ירך שמאל בשניות המעטות שאני מרשה לעצמי
להרגיש משהו מעבר לטכניקות דחיפה ומשיכה שלך.
תינק ממני את האנרגיות חזרה, כי אני לא יודעת איך אני נשארת
ערה וממשיכה לכתוב מכתבים לאלמונים ופלונים מול מפזרי חום
תעשייתים שאיכשהוא לא מפזרים בצד הזה.
אני בוסר בעולם של אובדים, איבדתי את היכולת לתקשר פעמיים
לפחות והפסקתי להקשיב לסרט שאתה אוכל.
בתאבון לשנינו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני אף פעם לא
שותה מהבאר
שאליה ירקתי.
זה מה זה מגעיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/7/08 4:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני ירושלמי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה