זה היה כמעט הסוף. הרגשנו כבר את ריח החופש המתקרב באוויר. סוף
כיתה י"ב, רגע לפני הגיוס. ישבתי לי די לבד באותו יום במהלך
ההפסקה בין שני שיעורים שאליהם לא התכוונתי ללכת בכל מקרה.
ישבתי על הבמה שבמרכז, הכריך שלי ביד אחת, עיניים עצומות ופנים
לכיוון השמש. הרגשתי טוב. כנראה חייכתי כי פתאום שמעתי אותו.
- במה זכתה השמש שתקריני עליה את חיוכך?
רועי, רויוש שלי. כבר שנה וחצי שרויוש לא היה שלי, אבל בלב
עדיין הייתי קוראת לו רויוש שלי.
- סתם,
עניתי לו.
- אתה יודע, הכל ביחד, החופש, הבגרויות עומדות להיגמר, מין
תחושה של כיף באוויר.
חייכתי אליו. מאז שנפרדנו לא ממש היינו בקשר. זה לא שממש
התעלמנו אחד מהשנייה ולהיפך, פשוט לא נתנו לעצמנו להגיע למצבים
של אחד על אחד. בליבי המשכתי לאהוב אותו. שנה וחצי זה זמן רב
מדי לאהבה חד צדדית וחסרת סיכוי שכזו, אבל אני רומנטיקנית חסרת
תקנה. רויוש היה ויהיה האהבה הגדולה והראשונה של חיי.
שנינו המשכנו את חיינו מאז הפרידה. הוא יצא עם כמה בנות, חלקן
מהכיתות המקבילות, חלקן מהשכבה שמתחתינו ואחת מבית ספר אחר.
אני יודעת, אני עוקבת. גם אני לא התנזרתי מדייטים וגם אצלי לא
התפתח שום דבר מיוחד, עד שבשלב מסוים הגעתי להבנה שכל עוד
רויוש נמצא באזור, אני לא מסוגלת לשים את העבר מאחוריי. אני
משוכנעת שהוא ידע שאני עדיין אוהבת. יותר מדי פעמים הוא הביט
בי רק כדי לראות אותי מסיטה במהירות את המבט בנונשלנטיות מדומה
רגע אחרי בהייה ממושכת בו.
- אסנת.
הוא התחיל לדבר.
- אני ממש רוצה לפגוש אותך היום בערב. אני רוצה לדבר איתך.
הוא נראה נבוך פתאום. לא התאים לרויוש להראות כך.
- אני חושב... מאז ש... אני רוצה שנדבר על מה שהיה בינינו אבל
יותר מזה אני רוצה לראות אם עוד לא מאוחר מדי לראות מה עוד
יכול להיות בינינו.
חשבתי שאני עומדת לרחף באוויר. האור נראה פתאום בוהק יותר,
החמימות הנעימה הפכה נעימה עוד יותר וריחות הקיץ הנעימים הפכו
מורגשים עוד יותר. מי אמר שעונות הביניים הן הרומנטיות באמת?
צהרי קיץ רומנטיים כאלה אפשר למצוא רק באגדות.
הוא הושיט יד ונגע בפניי. בלי שהרגשתי ברחה לה דמעת אושר סוררת
וירדה לה במורד לחיי. הודיתי בליבי לדמעה, תוך שמגע אצבעו נשאר
מורגש על עורי עוד זמן רב אחרי שזו התייבשה לה.
- אז היום בערב? בסביבות תשע וחצי? אאסוף אותך מהבית. נשב
באיזה מקום שקט ונדבר. מתאים?
שתקתי לרגע כשאני לא מצליחה לשלוט בחיוך הקטן שעלה לו על
פניי.
- בטח
עניתי.
- תשע וחצי. אחכה לך למטה.
רויוש חייך אלי והחל ללכת כשראשו עדיין מופנה אלי. הוא סובב את
ראשו והמשיך ללכת. גל ומאיר חיכו לו בקצה השני של חצר בית
הספר. המשכתי להסתכל עליו מתקדם לכיוונם. הוא הנהן אליהם קלות
כשחבר אליהם. מאיר טפח על כתפו באישור. גל הביט אלי וחייך חצי
חיוך עקום. חמודים שכמותם. הם אלו שעודדו אותו לעשות את הצעד,
כנראה.
עם סיום יום הלימודים הלכתי הביתה. תחושת ריחוף אפפה אותי
לאורך כל הדרך. הגעתי הביתה כשהחיוך לא מש משפתיי. אימא היתה
בבית וכשהביטה בי עלה חיוך דומה גם על שפתיה.
- אסנת? יש משהו שאת רוצה לספר לי?
שאלה.
הסתכלתי עליה וחיוכי התרחב.
- רויוש רוצה שנפגש הערב. הוא רוצה שנחזור להיות ביחד.
היא ניגשה אלי ואושר נסוך על פרצופה. היא חיבקה אותי חיבוק
עז.
- מה שיעשה אותך מאושרת, ילדה שלי, יעשה גם אותי מאושרת.
חיכיתי לתשע וחצי כמו מטורפת. ניסיתי להסיח את דעתי בצפייה
בטלוויזיה, אבל דבר לא עזר. השעון זז לו באיטיות מייאשת. פתאום
הבנתי את המשפט של תיסלם על השעון שנראה כמו שרודף אחרי עצמו
במין דיוק מרגיז. לראות אותו היום, אחרי הכול, היה חלום שחלמתי
במשך שנה וחצי. מהן עוד שש שעות?
בשמונה וחצי הייתי כבר מוכנה. התקלחתי והתלבשתי. הספקתי להחליף
שלושה זוגות מכנסיים וארבע חולצות עד שבחרתי במכנסי ג'ינס
שחורות ובחולצה הוורודה עם דובון אכפת לי שמצויר עליה. דוב לב
טוב קראו לו. זו הייתה חולצה שרויוש הביא לי ליום ההולדת השש
עשרה שלי. הוא אמר שלב טוב כמו שלי הוא לא ידע שקיים. הפתק
שהיה מצורף למתנה היה שמור אצלי בארנק מאז.
בתשע ורבע כבר הייתי למטה. מחכה. ידעתי שהוא לא יקדים. רויוש
היה דייקן. דייקן בצורה חולנית צחק עליו פעם גל. מאיר טען
שאפשר לכוון שעון לפי רויוש.
בדיוק בתשע וחצי עצרה ההונדה השחורה שלו מול ביתי. הוא חייך
כשראה אותי וחיוכו התרחב כשראה את החולצה שאני לובשת. בחרתי
נכון.
עליתי למכונית וחגרתי את חגורת הבטיחות. הוא התכופף אלי ונשק
לי בזהירות על הלחי.
- ניסע?
שאל.
- ניסע.
עניתי. רציתי להוסיף שאני מוכנה לנסוע איתו לגיהינום ובחזרה,
אבל העדפתי להסתכל עליו בשקט בעוד הוא נוהג כשעל פניו חצי חיוך
לא ממוקד. הוא נראה לי כל כך יפה באותו הרגע שיכולתי פשוט לחבק
אותו ולהתמזג לתוכו אם רק היה נותן לי.
נסענו בשתיקה לכיוון חוף הים. הרכב טיפס על אחד הצוקים שבאזור
והירח המלא האיר את הים באור קסום. הופתעתי שהיינו הרכב היחיד
במקום. איך בני האדם מוותרים לעצמם על מראות כאלה? הייתי מצפה
שכל עם ישראל יהיה מצופף שם כגוף אחד, מביט על הירח המפיז אורו
אל הים השחור והנוצץ.
- תראי, הכינו לנו תפאורה.
הוא אמר. צחקתי באושר. באמת נראה היה שהבורא כיוון את הרגע
והרקע כך שיתאימו בדיוק לשנינו, בדיוק עכשיו.
רויוש הסתכל עלי במבט רציני.
- אסנת. אין הרבה דברים שאני מתחרט עליהם בחיי. הפרידה ממך היא
הטעות הגדולה ביותר שעשיתי. אני לא יודע איך אוכל לפצות אותך
על הכל, אבל אני רוצה להיות איתך. את חשובה לי, מאוד. בקרוב
נתגייס. אני רוצה שתהיה לי סיבה ללכת לאן שלא אלך. אני רוצה
לדעת שאת שם בשבילי.
הדמעה הסוררת מהבוקר השאירה אחריה כנראה הרבה אחיות מתגעגעות
כי הנה הן קמו והחלו לזלוג בעקבותיה, מחפשות את אחותן האובדת.
אצבעו של רויוש ניגבה אותן אל אותו המקום לשם הלכה אחותן.
דיברנו ודיברנו. אין לי מושג כמה זמן עבר. התחושה שלי היא שעבר
נצח, אבל השעון הראה שהשעה עדיין לא אחת עשרה.
- לא נוח לי ככה. בואי נעבור למושב האחורי.
הסכמתי. ידעתי שההצעה הזו יותר מתמימה, אבל לא אכפת היה לי.
הייתי מוכנה. זה היה הגבר שאהבתי כל אותם לילות וכל אותם ימים.
זה היה הזמן הנכון והמקום הנכון. זה היה גם הגבר הנכון.
עברנו למושב האחורי וידו החליקה על שיערי כשפניו התקרבו אל
פניי ושפתותינו נצמדו.
טבעתי. טבעתי בתוך הנשיקה הזו. טבעתי במים החמימים של רויוש
שלי כשפתאום החלו הצעקות מבחוץ.
הבהלה אחזה בי, כאילו דלי של מי קרח נשפך עלי. נצמדתי אליו
בבהלה והוא אסף אותי בחוזקה אל תוך ידיו המגוננות. הדלת נפתחה
לפתע ושתי דמויות מוצללות באור הירח החלו לרקוד בפראות מסביב
לרכב, צועקות וצורחות. רויוש החזיק אותי בכוח והרגשתי מוגנת
בזרועותיו.
אחת משתי הדמויות החלה מתקרבת אל הדלת ואחזה ברגליי.
- רויוש!
צרחתי.
הדמות החלה למשוך אותי אל מחוץ למכונית כשהיא אוחזת ברגליי.
ניסיתי להיצמד לרויוש עד כמה שאפשר כשלפתע הבנתי שרויוש דוחף
אותי אל מחוץ לרכב, ידיו אוחזות בחוזקה במרפקיי.
הדמות שאחזה ברגליי התבהרה כשיצאנו מהאוטו. זה היה מאיר. בצד
עמד גם גל. נרגעתי וניסיתי להתחיל לחייך.
- מטומטמים! אתם יודעים איך נבהלתי?
צעקתי אליהם, עדיין אחוזה באוויר.
הם השליכו אותי על האדמה בכוח. ניסיתי לקום, מבולבלת מעוצמת
המכה בראשי, כשמאיר בעט בי לפתע בצלעות. נאנקתי בכאב וניסיתי
לקרוא לרויוש שיציל אותי.
- גל! בוא כבר!
צעק מאיר.
גל התקרב אלינו, כשהוא מסתכל עלי במבט בוחן, כאילו אינו מכיר
אותי. ניסיתי לקרוא בשמו, אבל הכאב בצלעותיי לא נתן לי מנוח.
ניסיתי לראות היכן רויוש ומה קרה לו, אבל לא הצלחתי לראות מה
קורה סביבי.
ידיים קרות החלו להסיר את מכנסיי. ניסיתי להיאבק בהן, אך ללא
הואיל. שני זוגות ידיים נוספות אחזו בידיי בעוד זוג נוסף מסיר
מעליי את המכנסיים השחורות שאהבתי ולאחר מכן את תחתוניי המלמלה
שאימא קנתה לי בשבוע שעבר. ניסיתי לבעוט, לנשוך, להלחם, כשלפתע
עזבו אותי שני זוגות הידיים והפכו אותי על בטני. בעיטה נוספת
בצלעות הממה אותי ויד חזקה דחפה את פניי אל תוך החול הדוקרני
והחם.
- תסתמי את הפה שלך. אל תוציאי מילה או שאני נשבע לך שאני
אחתוך לך את הפנים. את מבינה?
הקול היה מוכר, אבל לא הצלחתי לזהות אותו. ההלם היה כבד מדי.
כל הסיטואציה נראתה לי סוריאליסטית מכדי להיות אמיתית.
בעיטה נוספת הופכת אותי על גבי.
אני רואה הכול כאילו מתוך סרט. זוג הידיים שקורע ממני את
החולצה שכל כך אהבתי, החולצה שרויוש הביא לי וכעת הופכת אל מול
עיני לסמרטוט, מונפת באוויר כנס לאור הירח, נס ורוד וקרוע,
מוכתם בדמי המושלך לאחר רגע אל מעבר לצוק, אל תוך הים הרוגע,
רחוק, רחוק נושאת אותו הרוח, אל מעבר לחושך.
מאיר גוהר מעלי, הפנים שלו צמודים לשלי, הפה שלו פתוח והלשון
תלויה בחוץ. הפנים שלו עולים ויורדים, יורדים ועולים. הנשימות
שלו חמות על פני. ריח של אורביט מעורב בסיגריות. מסכן, איך
ההורים שלו קראו לו בשם כזה, של זקנים, מאיר. העיניים שלו
מתכווצות ונסגרות בכוח כשהוא גומר. גם הידיים שלו לוחצות עלי
חזק. יותר ויותר כשהגוף שלו מכביד עלי יותר ויותר, נועץ את
האבנים שמתחתי בגבי. הכאבים איומים, אבל איכשהו אני לא באמת
מרגישה אותם. זו לא אני שם, זה בסדר. אני עוד באוטו, עם
רויוש.
אבל רויוש לא איתי באוטו. הוא כאן, בחוץ, מחליף את מאיר.
כשהיינו ביחד לא הרשיתי לו לרדת אל מתחת לקו המותן. כנראה שהוא
כבר לא שואל אותי. אני כמעט וצוחקת מהבדיחה של עצמי אבל חונקת
את הצחוק ברגע האחרון. לצחוק במצב שאני נמצאת בו נראה לי לא...
מקובל. נכון?
רויוש נראה כאילו הוא בתוך חלום מתוק משל עצמו. אני מסתכלת על
הפנים המתוקות שלו שהופיעו בכל כך הרבה מחלומותיי לפני כן ובכל
חלומותיי מאז וקולטת פתאום שאני לא באוטו וגם רועי לא. הם
אונסים אותי! אני שוב צורחת. אני מכה אותו. אני מנסה לדחוף
אותו. הוא תופס את גרוני בידו, חונק אותי עד שאני רואה כתמים
לבנים ומפסיקה להיאבק בו. הוא ממשיך בשלו. אני מותשת. מפנה את
הראש הצידה. לא רוצה לראות את פניו עוד. לא רוצה להרגיש. רוצה
רק שיגמר כבר. שיגמור כבר.
הוא גומר. אחרי נצח הוא גומר. הוא נשאר בתוכי עוד קצת ואז אני
מרגישה את הבל פיו על אוזני.
-את זונה. זונה, את שומעת? את זונה. למאיר שכבת בשקט ואותי את
מנסה להעיף? זונה! שרמוטה.
מצחיק. הוא לוחש את זה בטון שנשמע כמו לחישת אהבה. טון מנחם,
אוהב כזה. שליו.
עכשיו גל עולה עלי. אני לא מסתכלת עליו. אני שוב באוטו. הפעם
לבד. רועי לא איתי. הוא בחוץ. אונס בחורה. גל שקט. לא מדבר,
מנסה לא לנשום. הוא מפחד לפגוע בי. מצחיק. אני מסתכלת עליו.
הוא מפנה את המבט, אבל ממשיך.
הוא גומר מהר ויוצא ממני מיד. לא נעים לו ממני כנראה. אני
חושבת שזו הפעם הראשונה שלו. גם שלי. או שבעצם זו כבר הפעם
השלישית שלי. איך סופרים במצב כזה?
הם עוזבים אותי. סוף כל סוף הם עוזבים אותי.
אני מונחת שם ככלי אין חפץ בו. אני מאמינה שאני מדממת, אני
רואה את הדם המכתים את כל גופי ואת החול עליו שכבתי, אבל אינני
מרגישה את הכאב. היכן הכאב?
אני מצליחה להתרומם על המרפק, יורקת חול. גם הרוק שלי מעורב
בדם. מהיכן מגיע כל הדם הזה?
גל יושב בצד, ראשו בין ידיו. שני האחרים עומדים וצועקים עליו
שיהיה גבר ושייקח את עצמו בידיים. בסוף הם נותנים לו כאפה
ונכנסים לאוטו, לא לפני שרועי ניגש אלי ובועט שוב בצלעותיי.
אחרי מספר שניות של כאב אני פוקחת את עיני ורואה את המפלץ עומד
מעליי ומשטמה בעיניו.
- זונה.
הוא צועק ויורק עליי.
מאיר מצטרף אליו, יורק עלי גם הוא, יריקה עסיסית. כזו שמקדים
אותה לעלוע כזה על מנת להוציא כמה שיותר ליחה עם היריקה. הם
נכנסים לאוטו ומניעים. שוב הם צועקים לגל שיצטרף אליהם. גל קם,
מתחיל ללכת לכיוון האוטו ואז נראה שהוא מתחרט. הוא משנה כיוון
וניגש לכיווני.
- תירק עליה! תירק על הזונה! תירק על השרמוטה הזו!
הקול הוא של רועי.
גל לא יורק עליי. הוא עומד מעליי, מסיר את חולצתו וזורק אותה
לכיווני. מיד לאחר מכן הוא מסתובב ונכנס למושב האחורי בהונדה
השחורה.
ההונדה יוצאת בחריקה לדרך. מוזיקה רועשת בוקעת מהחלונות
הפתוחים.
זה לקח זמן, אבל מזג האוויר הנפלא והירח המלא המשתקף אל הים
הביאו לבסוף זוג מאוהב נוסף אל הצוק שלנו, שלי ושל רועי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.