אני כותבת לזכר הכוח.
לזכר מילים שנפלטו לעולם
וידיים שיצאו מהכיסים.
לזכר השנים היפות רק בתמונות
ובעוד כמה רגעים אינטימיים.
לזכר אותו יום בו ציירנו על דף משובץ
את הבית שלנו ולא הסכמנו
איפה יהיו חדרי הילדים וחדרי העבודה אבל
ידענו היכן שוכנים חדרי הלב.
אני כותבת לזכר התמונות
הקרועות ושברי הזכוכית.
לזכר חלב שנשפך וזרע לבטלה.
לא שיש דבר
מועיל בעצם הכתיבה
אבל לזכר הכוח, אני כותבת.
לזכר האיש שתפס את המפטי דמפטי שוב ושוב
ולזכר המפטי דמפטי שקפץ אל מותו.