היד השמאלית שלי עזבה את הסכין אינסטינקטיבית וחבקה את האצבע
הפצועה. החתך נראה תחילה שטחי, סתם חתיכת עור מתרוממת, אבל אז
החל השוקו להצטבר לכל האורך. החתך התמלא כולו בשוקו וטיפה קטנה
זלגה מקצהו התחתון של החתך על הפורמייקה הירוקה במטבח.
הסתכלתי על הקקאו מתאבך לו בתוך טיפת החלב ושוקע לאיטו. טיפה
נוספת נחתה ליד הראשונה ואז הכנסתי את האצבע לפה וניקיתי את
הטיפות עם סמרטוט. השוקו היה מתוק מאוד וקר, כמעט מילקשייק.
אחרי עשר דקות הוצאתי את האצבע להתבוננות. השוקו חזר למלא את
המקום כאילו נחתכתי הרגע, אז החזרתי אותה לפה.
אחרי זה כבר לא התחשק לי להוציא את האצבע, כי זו הייתה תחושה
ממכרת כזאת. עד הערב כבר לא הייתה לי תחושה עד שורש כף היד,
אבל בכל זאת לא הוצאתי אותה. בבוקר הכרית הייתה מלאה שוקו
ורוק, אבל לא היה לי אכפת.
אחרי יומיים הגעתי לבית חולים, מרוקנת מנוזל החיים ומעורפלת
מעירויים שכללו קקאו מרוכז, סוכר ומיץ תפוזים שגרמו לפרצוף שלי
לקבל גוון חום-קקי.
האחיות במשמרת הלילה אהבו אותי והכינו לי בכל פעם שביקשתי ספל
שוקו חם, מהול במיץ תפוזים, בשביל הויטמינים.
את היד הם כרתו, כי כבר לא היה מה להציל. הם התלבטו נורא לגבי
הכתף וחלק מהריאות, אבל אז החליטו לנסות לבנות לי ריאה חדשה
מקוקה קולה קפואה אז ניצלתי.
זה לא היה אסתטי במיוחד, הקומפלקס של הקולה. זה היה אפילו
מביך. הייתי צריכה לכסות את הריאה במפיות, כי הרופאים השאירו
אותה חצי בחוץ, ובמקום שהיד שלי יצאה ממנו קודם צמחו קוקוסים
ירקרקים קטנים ולא טעימים וזה החריד אנשים באוטובוס, אז החלטתי
לעשות מעשה.

הנשימה שלי החלה להיעתק דקה וחצי אחרי שהדלקתי את המזגן על
שלושים מעלות. זה היה  הרגע המדויק לדקור את עצמי, כי אחר כך
אני לא אהיה מפוקסת מספיק ולא אפגע בלב. השוקו השפריץ בזרם
נוראי מהחזה שלי ואני קרסתי על הריאה, מרסקת קרחוני קולה קטנים
על הרצפה. אפילו חייכתי, כי ידעתי שאני לא אצטרך לנקות את
הירוק של הקוקוסים, שנמרח על הרצפה.