ילדה
הלא כבר צפית
ביותר-מדי סרטים,
על נסיכות ומלחמות ואבירים.
היא תמיד יפה,
זכה ועדינה ונוגה,
והוא תמיד
מקסים ושנון
כובש לב
עוצר נשימה.
ותמיד זה מסתדר בסוף,
היא כותבת
הוא בוכה,
הם לבד אבל ביחד,
עורגים זה לזה.
והמסך משחיר
ובכתב מכריזים:
"כעבור שלוש שנים"
והוא שב אליה
היא ממתינה בדלת
מבחינה בו
רצה,
כוחותיו שבים אליו
לאחר כל התלאות
הם רצים, מתחבקים,
ים דמעות...
עכשיו מציאות ילדה,
לא עוד חלום,
כתוביות ריקות, הן תדעי,
לילות ריקים מסתירות.
שעות של לבד
זמןללאזמן
ימים
חודשים...
ונראה, בכל זאת,
כי לא קורצת מדם של סרטים,
כי לבך קצת נסוג
ברגעים ארוכים,
ואת קצת נסגרת,
עוד שכבה נעטפת
התוכלי להביט בעיניי כשאחזור?
התוכלי לתת את ידך ולזכור?
רק אתמול היה,
כה נעים,
כה מתוק
כה חלום
ופתאום התעוררנו,
ובמציאות, מסתבר,
כוח המשיכה חזק יותר
מהתשוקה לעוף.
13.01.2008 |
