שתדע לך, שיש אחר ושזה בכלל לא מוסרי שאני יושבת וכותבת עליך /
לך שירים כי זה אומר שאני בכלל לא נותנת לו צ'אנס.
הוא הרבה יותר חכם ממך, יותר אינטלקטואל, הוא מבית הרבה יותר
טוב, והוא הרבה יותר מעודן!
שתדע לך, שבעצם גם אסור לי לחשוב עליך וגם אם מחר תתעורר ותעשה
משהו קיצוני, הדבר הנכון וההגיוני לעשות הוא לספר לך בנימוס
שמאוחר מדי ושהמשכתי הלאה (כמו שהבטחתי שאעשה).
שתדע לך, שאין לי בכלל הסבר למה כזה מיוחד במה שהיה בינינו (אם
אי פעם בכלל היה) ובטח שאין לי הסבר למה כל-כך מיוחד בך. והוא
הרבה יותר מיוחד. אבל הוא לא אתה...
ושתדע לך, שמה שמבהיל פה בכל הסיפור הזה הוא שמאוד יכול להיות
שעל אף ההבדלים, ואי-השלמויות, וזה שבכל מיני עניינים אתה לא
הכי בעולם, יכול להיות שאתה פשוט הכי שלי... ואיך זה שאתה לא
יודע?
