כמו בחנות של מזכרות, על שלל מדפים מאובקים,
יושבים להם טונות של זיכרונות, רחוקים ומתוקים.
אבל שלא תחשבו שהכל שם ורוד. לא ולא, זה איננו הסיפור,
יש זיכרונות שחורים, אפורים, כאלו שמזכירים שהסיפור היפה שלנו
בעצם גמור. ואני נכנסת לחנות פעם ביום. מסתכלת, מדפדפת לי,
מחפשת חדשים. כאלו שעוד לא יצא לי להפנים.
והם נמצאים שם בשפע, כמו קטלוג שנאסף במשך יותר משנה. התאהבות
אכזה ואפילו הפעם הראשונה. והכל כל כך מיוחד, והכל כל כך כואב.
לראות את הכל מהתחלה, לענות את הלב שעודנו אוהב. ובאמת שאני
משתדלת לבקר קצת פחות, אבל החנות קוראת לי,
עכשיו הם עושים הנחות. זיכרון טוב פלוס רע במחיר מבצע, רק תקני
עלמתי הטישו - עלינו.
ובאמת שניסיתי לשנוא אותך, כי זה הכי קל, ניסיתי והרגשתי כמו
מישהי שמנסה לדחוף קירות. מתי אני אבין שזה פשוט לא נועד
לקרות.
מתי אני אפנים שעדיף להשאיר אותך שם בחנות, עם הטוב ועם הרע.
אתה לא הגבר היחיד עליי אדמות, אתה לא היחיד שיגרום לי להיות
מאושרת.


אבל אתה היחיד שאני רוצה.