נכתב לפני כ-6 שנים. שודרג לפני כחודש

שוב אני בונה חומות מקלפי טארוט שחזו לי שבר.
בשרב הכי כבד אתה לי קרח, ואני נמסה אליך כדרך כל האדם.
דרך תשובות לא נכונות הופכת לסם.
סוף הוא הפתרון הסופי בשבילנו.
הצהרה נוספת לא תתקבל בברכה.
שהרי כל הנהון ממני אליך - חוזר חלילה, ולא ילווה ברעד טהור.
כבר לא אזכה אותך באותו חיוך ראשוני-מעורפל-מבולבל.
אתה יודע? רק בקשתי לי מקום.
רק בקשתי חום. (בין דלקת ראות אחת לסרטן פסיכולוגי).
שלושים ושמונה מעלות יספיקו בהחלט הפעם עד שאצליח למצוא סיבות
שתבוא. שתלך. שתבוא.
איך אני רואה כעת כמה סבלנות לא היתה לי. רק אי שפיות
בקילוגרמים ורוח יולי-אוגוסט ששורקת מחלון תל-אביבי שבור
תריסים.
ועדיין רוצה למסטל אותך כמו ריח קמליות מספר ישן, לישון ברווח
בין הריח שלך ושלי.
אני אחלום בלילה אך כתבתי ספר על חיים שלא היו לי במכונת כתיבה
ישנה, מאלה שמתעדות גם את הקול הצרוד בדיו. וכל מה שיש לי בחיי
ההם: חלון צר, תקרה גבוהה ושחפת.
אל תגלה לי עוד פעם: "את טראגית" או "מטורפת".
בכלא הקטן שבניתי לי דרך חיים אחרים אני חופשיה לעשות ככל
העולה על רוחי.
ואתה לא תכנס לי באמצע יותר. והרווח הצר ייסגר.
רק כשיכלו גם הנסיונות האחרונים שלנו לצאת מנצחים, אתה בטח
תגיע פתאום. יתום. זקן בן שלושים מתדפק על דלתי.
ואני גן נעול. חלול. תלול.
ולא מתכוננת אליך. כך או כך לא יהיו בי מילים.  
אני יכולה לעצום עיניי ולראות:
אתה משכנע אותי שאין לי ייעוד. אפילו את המילים האלה מישהו כתב
לפני.
ואני מכניעה גם את כשלונותיך החריפים. את עלבונותיך הצורבים.
את תשוקתך.
-אני שותקת-
כמה מילים לא אמרתי. רק כי חשבתי לשמור אותן לסיפור אחר, מיוחד
יותר. כמה שירים לא הקדשתי לך.
ועכשיו כשהתעוררתי, בלי חלון צר, בלי תקרה גבוהה - רק שחפת,
כבר לא אנדב לך פירורי אהבה מלטפת.
לא יעלה הרצון מלפני לעולם. קברתי הכל עם לב שותת דם.
ואתה? מה לך נרדם? קולך נדם? או שתמשיך לתמרן לטובתך את כל
הדיאגנוזות בעולם שעליך להיות לצדי? לא תשאיר לי אפילו מקום
אחד להרהור שני?
אפידמיה של רגשות שצריך לבער. זה הסיכוי היחיד להבריא ולברוא
מחדש.
זהו.
אתה יכול לזרוק אותי למים. אני שוחה או מפרפרת לבדי. בלי גלגלי
עזר. בלי ידיים. בלי לנשום.
מישהו כבר ינשום במקומי. ישאיר אותך בטוח בכשרון שלי לאסוף
שברי-מה-שאני-מוצאת ולהפוך אותם לחמצן סינטתי.
אהבה? עניין פעוט. פתטי.
בגשם הכי חומצי אתה לי סלע ואני מתנפצת אליך כדרך כל האדם. דרך
הדם.