אמי, כמו אמהות רבות, מנהלת לי את חיי הבריאות, מוציאה אצבע בבוקר ודורשת
בתוקף לצאת עם סוודר עב צמר לרחוב, לא בגלל שקר לי אלה בגלל שקר לה. היא גם
קובעת לי תור אחת לשנה במרפאת קופת חולים הכללית - אישית שלי, כדי לעבור שם
בדיקת "הכן גופך למחלה הבאה", כי כל מי שלא סבל מכלום עד לרגע הבדיקה, יוצא
משם עם איזו מחלה. הרופאים חייבים להתפרנס אז הם ממציאים מחלות כדי שלא יהיה
לנו משעמם בחיים.
טוב, הבדיקות והסוודר פחות כואבים ממבטה החד של אמי כשאני מסרב לעשות אחת
ממצוותיה, ותאמינו לי, למרות גילי המוגדל, המבט עדין מקפיא אותי.
לובש את הסוודר, נוטל את כרטיס הזהב כדי להשויץ אצל פקידת הקבלה החמודה שלא
שמה עלי. ואני אץ רץ לדרכי בתקווה שהרופא חולה היום ולא ימצא שום מחלה נשכחת
במעלה גופי.
עובר את שאיבת הדם בהצלחה, לא יודע מה הם צריכים כל פעם דם חדש, הרי נתתי להם
מנה די נכבדה לפני שנה. עובר את האולטרה סאונד, ולא רוצים לגלות לי אם זה בן
או בת. ממשיך מאחות לאחות והכל נראה כמו טיפול עשרת אלפים שנהגתי לעשות
למכונית כשעוד היתה לי כזאת.
בסוף שרשרת הבדיקות אני נוחת עייף, אבל תשוש, במחלקת הבדיקות החודרניות, כמו
במכס אבל יותר קטן ובלי אצבעות.
אחות מלאה אבל שמנה ממתינה לי כמתאבקת סומו. האמת שרציתי לפספס את התחנה הזאת,
אבל מרוב שפחדתי שיכתבו לאמא שנעדרתי מכאן, שמתי נפשי בכפי, הזעתי דמעות
ועמדתי בדום מתוח ונפעם מול האחות התקיפה.
"לשכב על המיטה ולהתפשט", אמרה בקול נטול חמלה, "מהר אין לי את כל היום"
"קודם את אולי?" הצעתי כמי שמכיר את הנוהלים הללו מהבית.
"רוצה בדיקה עם צינור של השקייה?" הציעה היא, ומאחר ונראתה רצינית אז ויתרתי
על ההתעקשות שלי ועשיתי כמצוותה.
ישבני העירום מציץ בתקרה, האחות עם איזה משהו מבריק דק וארוך בידה, אני משותק
מאימה ואז אני שומע את קולה.
"תחתום פה ופה ושם" דף לבן מלא כתוב מונח מול פני ואני מוצא לפתע עט בין
אצבעותי.
"לא חותם", אמרתי תוך שאני נזכר בחבר שהיה לי פעם והחתים אותי כערב על משכנתא
ועד היום אני מחפש אותו כשקרדום בידי לחטוב את ראשו.
"תחתום עכשיו ומיד", אומרת האחות בקול תקיף, "אחרת אותך לאמא".
טוב, נגד נימוק משכנע שכזה אין לי ברירה, מביט קודם בכתובים ואני רואה שזה
טופס הרשאה לבדיקה חודרנית. יופי, גם חודרני וגם באישורי. שיהיה, אם נפלנו אז
עד הסוף.
חתמתי, הוחדרתי, התלבשתי ישבתי בעמידה עד שהגיעו התשובות למבחני החדירה, יען
ישבני היה במצב של דיכאון קליני בגלל הכאב וסירב שיניחו אותו על הספסל.
חזרתי הביתה שמח וטוב לב, בתקווה שהשנה הבאה תהייה שנה מעוברת והבדיקות ידחו.
בדרך חלפו מחשבות במחשבותי, בדיקה חודרנית מצריכה אישור מיוחד. אז למה נשים
מרשות לגברים בדיקה מהסוג החודרני כל יום או יומיים או פעם בחודש וזה ללא שום
טופס כזה?
כפמניסט מורשה, שעבר שלושה קורסים בפמניסטיות קהילתית, החלטתי לשתף אתכן הנשים
בהרהורי אותו בוקר, ולהציע כמה הצעות חשובות בנושא הבדיקה החודרנית, או איך
שתקראו לזה. אז ככה,
א' כל - לא תאפשרו שום פעילות חודרנית ללא אישור בכתב עם שלושה עותקים לפחות,
וזה על מנת שתזכרו שהסכמתן ולא תתלוננו אחרי זה אם לא היה נעים. רצוי שהטופס
יכתב על ידי עורך דין מוסמך, ורצוי מאוד שהעורך דין יבקר ללא נוכחות הבעל, ואל
תשכחו שלא להשאיר סימנים מרשיעים.
ב' כל - בעקבות השפל בכלכלה העולמית נודע לי ממקורות יודעי דבר כי יש כמה
גברים השולחים את הקונדומים לכביסה ומשתמשים בהם שוב ושוב. בדקו היטב שהקונדום
חדש ויוצא מהאריזה, אחרת בניגוד לעצת הרופאים שסקס מרזה, אתן עלולות לגלות
שבמצבים מסויימים המין דווקא משמין.
לסיכום, כדי שתצאו מהפוסט בהרגשה טובה ובמצב רוח מרומם, בדיחה עונתית לחורף
הקר:
בתולה אחת התחתנה אחרי הרבה שנות המתנה, למחרת רצה לחברתה הטובה לספר לה
מאירועי הלילה הקודם. החברה מקשיבה בדריכות להשתלשלות העניינים, ולבסוף שואלת
בנימה סקפטית:
"זה שאת היית בתולה אני יודעת, אבל איך את יודעת שגם הוא?"
אהה... ", אומרת הבתולה לשעבר באנחת ניצחון, "בדקתי, זה היה חדש, עוד עטוף
בניילון".
עד כאן, חברות וחברים להפעם, ואשוב עם סיפור חדש מיד כשאשמע או שיקרה לי משהו
סיפורי.
