ברחוב חניתה בחיפה, על המדרכה, הייתה פעם חתיכת זכוכית ירוקה.
פעם היא הייתה חלק בלתי נפרד מבקבוק בירה, אבל יום אחד התוכן
כמעט והתרוקן ועצבים בלתי נשלטים ניתקו אותה לעצמאות. ומאז היא
נדדה על המדרכה. נוצצת לכל המהלכים באור היום, מסתכסכת עם
היחפים.
עם השנים הקהה מעט האספלט את קצותיה החדים, כמו נייר שיוף, וכך
גם מפגשים עם חתיכות זכוכית אחרות, כמו שזרם נחל מפגיש בין
חלוקיו עד שהם מחליקים אחד את השני.
היא התגלגלה מכל צעד שפוגע, מכל כלב משוטט, מכל ילד סקרן.
מתקדמת לכיוון חנות הנעליים של משפחת דיאמנט, חוזרת אל מעון
הסטודנטים הישן. כל כיוון היה נכון מבחינתה, גם לכביש היא
ירדה, נמחצה על ידי גלגלי המכוניות והחזירה דקירה.
כבר נמחצה בעבר, היא הייתה עתידה עוד להימחץ. חתיכות ממנה
ניתקו בקרע אדיר, השאירו תבנית משלימה על פניה ופנו לדרכן.

בסופו של דבר נותר ממנה רק גרגיר זכוכית קטן. כה קטן עד שלא
יכלו ההולכים או המכוניות למחוץ אותה יותר. מעט מאוד קרני אור
יכלו פניה להחזיר כך שלא התעניין בה אף ילד.


האמת היא שלאחר מספיק זמן ימחצו וישחקו גם כל החתיכות שניתקו
ממנה עד שכבר לא יוכלו יותר, עד שיתכדרו לגרעין אבקה קטנטן,
ממש כמו חתיכת האם.
יום אחד זה יקרה, לאורך כל רחוב חניתה יהיו מפוזרים גרגירי
אבקה קטנטנים של אותה חתיכת זכוכית ירוקה.

ומה עם הבירה שנשארה אתם ודאי שואלים. היא התייבשה כבר מזמן,
השאירה כתם על המדרכה, קבוע במקומו.