דון הלמיוט גולד / צמאה נפשך |
שאת האנושיות נפשך כבר איבדה,
הבל ידך העדינה, שקר קולך הענוג,
זיו מבטך כבר כבה,
עדיין נותר טוב בלבך,
קול זעקתך חד יותר מלהבו של חרב פיפיות,
דרשה נשמתך הצלה,
יופייך אינו עוד,
וקול צחוקך נתמלא בקרירות,
כל מעשיך הנם הבל הבלים,
שנעלמו מעיני כל רוח,
אך סוף מעשה במחשבה תחילה,
לאחר שקיבלת את נקמתך,
קיוותה רוחך לכפרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|