לא יודע. כשאני מסתובב בעולם הזה, כולם נדמים לי משוגעים. יש
מיליון סוגי משוגעים - הרוב משוגעים רגילים מופנמים כאלה -
כמוכם בדיוק. כאלה שיודעים שהם משוגעים, אבל עובדים קשה קשה
להסתיר את זה משאר המטורפים - אבל לא ממני. אני רואה אותם כמו
שהם - פסיכים על כל הראש. הוא, המשוגע של קו 4, הוא משוגע מזן
אחר באמת.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, למען השם - זה היה אתמול
ולכן אני עוד זוכר את זה. עוד לא הספקתי להעלות את תאי הזיכרון
האלה בעשן - אז זה עוד איתי. בכל אופן - הוא כבר היה על הקו,
אין לי מושג מתי ואיפה הוא עלה, אני לא מכיר אותו, אני לא
הוא.

אני מצידי הידסתי בבן יהודה בואכה אלנבי. לא זוכר לאן הלכתי
ומה רציתי, אם בכלל היתה מטרה כלשהיא ואם השגתי אותה בסוף.
הטירוף שלו היה כל כך מרשים שמיד מחק כל מה שסבב אותי לפני
ואחרי. בעודי מהדס לי, משתדל להסיט עיני ממבטיהם החודרים של
העוברים והשבים, הבחנתי בקו 4 מגיע פתאום.
אני תמיד מתבלבל בין קו 4 ל-5. הם מאוד מאוד קרובים האחד לשני.
אם סופרים מאחד עד עשר למשל - מגיעים בטיל לארבע ומי מיד
אחריו? חמש. עד כדי כך הקרבה והאינטימיות. אחד נוסע על בן
יהודה אלנבי והשני על דיזנגוף רוטשילד. התעלומה הגדולה היא מי
נוסע איפה. אולי הם מתחלפים בינהם. זה לא יפתיע מישהו כמוני -
אני ראיתי כל כך הרבה חרא לא הגיוני בחיים האלה - שאין לי בעיה
עם זה, נהפוך הוא, זה אפילו מרענן.
אז הרמתי את היד, זה סימן לנהג לעצור. לפעמים הם לא עוצרים
הבני זונות. יכול להיות שזה בגלל שהם מלאים בנוסעים ואין להם
מקום בשבילי, יכול להיות שזה גם בגלל שהאמא שלהם זונה והם
נושאים מטען רגשי מורכב ומסובך וקשה להם לעצור - כי הם כרגע
חווים איזה פלאש-בק נוראי לילדותם האבודה, בה ספגו מכות
מלקוחות גסי רוח ולא קיבלו זמן איכות עם אימם. אולי. לא יודע.

הנהג עצר. לא יודע אם הוא שמח לעצור לי. מה איכפת לו מהחמש שקל
האלו. הוא כמו סיזיפוס נוסע מהנמל - אוסף מוריד אוסף מוריד -
מגיע לתחנה המרכזית ועוד פעם אוסף מוריד אוסף מוריד. מי יודע
על איזה מעשה נורא הוא משלם.
עליתי והגשתי לנהג מטבע של חמישה שקלים. המטבע היתה חמה. כי
אחזתי אותה ביד. הכנתי אותה מבעוד מועד. אני שונא את אלה
שמתקתקים לי על הכתף, מבקשים שאעביר את התשלום לנהג. למה לא
סידרתם את זה בהתחלה? מה אתם מערבים אותי בעניינים הכספיים
שלכם? ססססעמק.
לא משנה - עליתי שילמתי ישבתי. זה לא הסיפור. ישבתי לבד. ידעתי
שיש עוד אנשים חוץ ממני ומהנהג - אבל אימנתי את עצמי משך חיים
שלמים לא להתערב בענייני הזולת. שיזדיינו כולם, הם גם כך
אבודים ומשוגעים - מה אני צריך להתערבב בם. הרכב המשיך בדרכו
המעגלית האינסופית ואני איתו. יודע שאין סיכוי שנפנה פתאום
ונגיע לאירלנד או לצפת. זה ברור - זה לא קורה אף פעם. המסלול
הוא קבוע יחסית - ומשתנה מעט ורק אם יש עבודות בדרך או משהו
כזה.
המשוגע ההוא עלה בבלפור. אני זוכר את זה בגלל שפעם בחורה אחת
חייכה אלי בבלפור ומאז אני נדרך כשאני מתקרב לרחוב - אולי היא
שבה? בלפור בלפור וההוא עולה. הוא נראה משוגע לחלוטין ולבוש
סמרטוטים ומסריח משתן וזיעה ואלכוהול. זה היה נורא - אבל הרחתי
ריחות גרועים בהרבה ועוד לא הייתי מוכן לרדת וכל העצירה בבלפור
בילבלה אותי. הוא התיישב דווקא מאחוריי והתחיל לזמזם איזה
משהו. הנהג שאל בתמימות מעושה "מי לא שילם". זה היה דבילי
לחלוטין - אני והנהג ידענו היטב כי כולם שילמו - כולם חוץ
מההוא. הוא לא ענה, רק המשיך בזימזומו. "הלו" פנה הנהג והביט
דרך המראה בפניו המפוייחות של האומלל "חמש שקל".
האומלל - לא פסק לזמזם. הוא רק הביט אנא ואנא ובעיניו שאל את
הנוסעים - מי יבוא לעזרי? אף אחד לא בא.
אני לא רציתי לגעת בו. זו הסיבה היחידה שלא מיד אמרתי לו - היי
אבאלה אני אביא לך 5 שקלים. לא רציתי להסתכן שבעת העברת המטבע
- תיגע ידי בידו. איכס. בכל זאת, היה לו זקן ארוך ויפה ולבן
כזה. הוא הזכיר לי מישהו - אז פישפשתי בארנק - ואמרתי לנהג -
קח, זה בשבילו.
האיש חייך ומלמל תודה וחזר לזמזם. היה אדום - וכולנו היינו
כלואים שם באוטו. פתאום האיש קם ואור נמלא בחלל הרכב. זה היה
רגע יפה. כמו גנדלף בשני הצריחים כשהוא הופך לקוסם הלבן. הוא
אמר "אני אליהו הנביא, ואני אזיין את כולכם" ואז פנה אלי וחייך
ורכן ולחש באוזני "חוץ ממך".
מאז, אני לא יכול לומר שהכל טוב. באמת שלא. הכל כרגיל אצלי. לא
יודע מה קרה לשאר הנוסעים - אני לא מכיר אותם, רק נסעתי איתם.
לא יודע מה עלה בגורלם ואם ההוא באמת בעל כוחות מאגיים או לא.
איפשהו אני מקווה שכן.