אני עומדת על פסגת הר הנישא למרומים,
ההר הגבוה בתבל.
אוזרת אומץ ומביטה מטה.
מותשת אך מרוצה אני נאנחת, ומייד נזכרת בשביל מה כל כך
התאמצתי.
בשביל מה טיפסתי במדרונות התלולים ההם
ועברתי את כל מכשולי הדרך.

בשביל שתהיה לי את היכולת לבחון את הנוף מפרספקטיבה אחרת,
בשביל שאגיע לנקודה הכי גבוהה עבורי, כך שהדרך הארוכה שעברתי
תקבל משמעות.
בשביל להסתכל על פרופורציות הטבע, ואולי ללמוד שיעור או שניים.

בשביל שאנשים ייראו בעיניי קטנים כמו נמלים - כמו שצריך,
ולא גדולים יותר ממה שהם, כמו שאני עושה מהם בדרך כלל.

רוחות חזקות מנסות להרעיד את יציבותי,
אבנים מנסות לדרדר אותי יחד איתן,
אבל אני היחידה שמסוגלת להפיל את עצמי.


אני עומדת על פסגת הר הנישא למרומים.
זה לא באמת ההר הגבוה בתבל,
אפילו החרמון יותר גבוה ממנו.