[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירה שטרן
/
נגה בדמות השטן

כשאהבה נכנסת לעולם כואב .

יונתן מלטף אותי.
יונתן מלטף ממש חזק. הוא ממשש ואוחז ממש כאילו אני עומדת לברוח
כל רגע.
יונתן, אני רוצה שתמשיך.
אל תראה אותי כל כך שברירית, אל תגיד כמה שאני קטנה.
יונתן, אני רוצה שתשרוט אותי.
``את מטורללת לגמרי``.
שתיקה.
``אני לא יכול להכאיב לך, את יודעת``.
אני יודעת.
``בעצם, אני יכול, אני פשוט לא רוצה``.
אבל אני מבקשת, יונתן, אני מבקשת ממש יפה. אני חברה שלך, ואתה
אוהב אותי, אז מה כבר כל כך קשה לסרב לבקשה פעוטה שכזאת.
``אבל אני אשאיר לך סימנים...``
זה בדיוק העניין.
לחבר שלי יש טירוף בנאלי וגבולות דקים, שאסור לעבור.
הוא רוצה להיות מקורי, להיות נועז. להרשים אותי, לשמח.
``את כל כך יפה.... (נשיקה) יש לך גוף מלאכי... (עוד נשיקה) את
כמו מלאך, כמו אלה. (נשיקה) ונוס. נגה שלי. מעכשיו אני קורא לך
נגה``.
שיהיה.
``את לא מאמינה לי שאת כל כך יפה?``
אני מאמינה. אני מאמינה שאתה חושב כך.
``אם היית יכולה לראות דברים כמוני... את מהממת, שתדעי לך.``
אבל אני לא.
לא רואה דברים כמוך.
לא רואה בכלל, לפעמים.
הנשיקות שלך מעצבנות אותי. אני לא אזרום היום.
אני רוצה שתמשיך ללטף אותי. שנלך מפה ביחד למקום רחוק, לא
באוטו המהודר שלך, בטרמפים מסוכנים של נהגי משאיות שמנים. אני
רוצה שנירדם יחד בשק שינה על שפת איזה נחל עם המון חרקים או
סמטה תל אביבית חשוכה של ילדים שננטשו. אני רוצה שתפסיק להיות
עדין, אני רוצה דרך להביע את האהבה העצומה שלי אליך, עוד דרך
חוץ מלשכב פה על המיטה שלך, פסיבית, לבושה למחצה.
אני לא רוצה שתלך עכשיו.
אני רוצה שתכאיב לי.
``אני צריך ללכת``.
אני יודעת. אתה תמיד צריך.
``נדבר מחר``.
מחר זה רחוק מדי.
``שאני אסיע אותך הביתה?``
לא. אני אלך ברגל.
``טוב, אז בואי ניסע``.


אני יושבת על הגשר ומנדנדת רגליים. הלוך, חזור. מתחתיי נחל שחי
רק בחורף ודגים שקופצים בו וודאי ימותו בקרוב. אין בי סימפטיה
מיוחדת לעונת האביב. אני מביטה בלהקת הדגים שחלפה ובדג היחיד
הזה שמשתרך בעקבותיה. כמדומני הוא איבד את הסנפיר באחת
הקפיצות. אני מעבירה אצבעותיי בשערי הארוך עד מעבר לשפת הגשר,
אוספת אותו בגומיה מרופטת. השיער שלי שחור כמו הלילה וחלק כמו
נחל שקט בלילות. אבל אני אף פעם לא ראיתי את הנחל הזה בלילה.
אני את השעות החשוכות מעבירה עם יונתן, את הבקרים בבית הספר,
ואת הצהרים החמים, חמים גם בחורף, עם עצמי ומחשבותי,על הגדה.

אני מפנה אל הנחל את המבט וזוג עיניים ירוקות נוצצות בשמש
חורפית מביטות אליי.
``את לא יפה בכלל``, אני חושבת לעצמי, ``יש לך מזל שבחר בך מכל
הבנות``.

יונתן לא שרט אותי לבסוף. הוא אומר שזה סדיסטי מידיי, אני לא
מסכימה איתו, גם אבא שלי לא היה מסכים איתו אילו רק היה עוד
בחיים.
אני רואה במחשבתי את הבעת האכזבה של אבא על כך שיונתן לא שרט
אותי, את הלגלוג הזה שראיתי כל כך הרבה פעמים כשהייתי ילדה
קטנה.


אני שבה לחשוב על יונתן, עד כמה מפריע לי שהוא אינו מוכן לבלות
איתי את הבוקר, עד כמה יפה הוא בעיניי, עד כמה מושך, עד כמה
חכם.
מאוד, הוא מושלם,אבל הוא לא בשבילי.
לפתע אני חשה את הצורך הזה, הצורך להתעלל בעצמי.

אני קופצת למים הקפואים ושוחה, כמו כל יום, כדרך מצוינת לסיים
יום לימודים מייגע.

כשהערב יורד אני מתדפקת על דלתו של יונתן. הוא לא עונה אבל
שלושה כלבים מסוגים שונים מתחילים לנבוח. אני מתרצה ומסובבת את
המפתח בחור המנעול, תוהה שוב כיצד יכול להרשות לעצמו בחור
בשנות העשרים לגור לבד בבית גדול שכזה, עמוס מסדרונות, מנורות
שרופות ושאר חיות. גם כמה כלבים, שניים מהם גורים שאסף, כעוד
הוכחה צובטת להיותו אדם מלא בטוב לב.

דלת העץ נפתחת בחריקה וריח של קפה באוויר. יונתן מציץ לפתע
ומעיף אותי בחיבוק עצום ונשיקה,עם הכל. עם כל הלב. דלת העץ
נטרקת.

יושבים בחצר, אני מגלגלת סיגריה,יונתן מניע ראשו קלות ימינה
ושמאלה,הוא יודע שאסור לו לומר לי להפסיק,אני בהתקף והוא כבר
רגיל לשטויות שלי,"זה יעבור עם הגיל" כך הוא טוען ואני, אני
יודעת שזה יגמר בקרוב, מנסה למשוך את הרגעים האחרונים שאני
מתכננת לנו. אני יחפה על הדשא ויונתן מחכה שימאס לי כדי שנוכל
להניע את העניינים לאזורים קצת יותר מיושבים בדעתם, כגון כוס
קפה בסלון. אחר כך בארומה של אלף נשיקות, וקטורת נרות, ומילים
טובות יאמר לי עד כמה הוא אוהב אותי. גם אני אוהבת אותו,אבל לא
כך חינך אותי אבא. "את השטן" היה אומר לי, ושולף חגורה עבה,
תלמדי לסבול בשקט, כי ככה אבא אומר. ``יסלח לו האל על חטאים
קטנים`` על הרס ביתו יחידתו. מחוות מלאות רגש שכאלה תמיד
הביאוני לסף דמעות, תמיד הזכירו לי שלא זה יעודי, שזה לא מגיע
לי, שלי מגיע רק לסבול, שנולדתי לאמא שנטשה ואבא מכה, שגדלתי
כדי למות בסבל.
לי לא מגיע יונתן כזה,הוא טוב מידי בשבילי. והנה הוא מדבר,
ואני לא מקשיבה שוב... סוטה אל הרהורי ליבי. תתאפסי!! תקשיבי!!
אל תראי סימני כניעה.
הפעם רצה לתכנן כיצד נחגוג שנה. שק שינה וטיול רגלי אל ההרים
שמסביבנו.
בוא ניסע לתל אביב, הצעתי אני.
``רחוק מדי``.
לא ניקח כסף, לא ניקח בגדים, רק את עצמנו ושברי ציפיות.
``לא נסתדר ככה``.
נשפוך את כל הספונטניות שאגרנו כל השנה המסריחה הזאת.
``היה לך טוב השנה. לא היה לך טוב?``
טוב מדי, טוב שלא מגיע לי-הוספתי בליבי. בוא ננסה משהו שונה.
``אני יודע שאת אוהבת לטייל...``
אני אוהבת הרבה דברים. אין זה משנה. אני גם אוהבת לשנוא.
``זה קוסם לך כי זה רחוק... אוטופי. אין זה נעים להסתובב
מלוכלכים ולבקש כסף מעוברי אורח...``
רק לכמה ימים. נהיה אנחנו עוברי אורח בסביבה אימתנית.
``אי אפשר לטעום מהאווירה ולברוח. אם את רוצה להרגיש את
המקום... את צריכה להתארגן באופן יותר רציני``.
אורח חיים אחר, ודרך אמות מידה שונות.
``יש שם אנשים אחרים. אנשים רעים. את חושבת שאת ילדה של לילה,
אך אין לך מושג מהו לילה ללא ציפורים וללא ירח``.
כל בני החושך, כל בני האור.
``מה את שרה?``
עזוב. אני צריכה ללכת.
``תישארי``.
נוגע בי ואומר כמה שהוא
``אוהב אותך``
עוצמת את העיניים ונשענת אחורה
``את הכל בשבילי, את יודעת?``
``נגה שלי... קטנה שלי... יפה שלי...``
והסף של הדמעות שלי
``את בוכה? למה את בוכה?``
אני באמת צריכה ללכת, לא יכולה לשמוע יותר את מה שהוא אומר.
כבר החלטתי שזה הסוף.
בשביל יונתן.
רק בשבילו.
אני לא יכולה לתת לו לחיות עם השטן. אסור לו לחיות איתי, הוא
לא יודע מאיזה רקע אני באה, הוא לא יודע שאני השטן.
הבכי שלי מתגבר ואני נותנת לו נשיקה חטופה על הלחי, ורצה משם,
עוזבת את הדירה שבה חייתי שנה, עוזבת את אהובי, נוטשת את הכל
מאחור לתמיד.

ואז לראשונה מזה שנה הייתה לי זריחה-לבד. בלי יונתן וחיבוק
נעים ואוהב. בלי נשיקה רטובה וסיגריה של כמו-אחרי ובלי עיניים
טובות שיסבירו כמה זה לא בריא לעשן. הבטתי בשמש העולה וניגבתי
את הדמעות, את כל הדמעות, שכל אחת מהן צעקה כמה אני פחדנית
וכמה אני טיפשה ועקשנית, רוצה את יונתן, לא מוכנה שיגע בי.
אוהבת אותו ולא מוכנה להוכיח את זה, רוצה שיאהב אותי ולא רוצה
שיאהב את השטן, רוצה שיחזיק אותי אך - ה ע ב ר.
בלי להתרפק על נוסטלגיה ופרחים יפים וסיפורי אלים. יונתן גדול
עלי, טוב מדי, הוא עצמו אל החסדים הקטנים.

לבכות לא מגיע לו, בוכה כל הזמן, עכשיו אני רצה, ישוב קטן,
קירות תיל סוגרים עלי, שנה שלמה חיפשתי דרך לצאת, והכל היה טוב
מדי, נח מדי, שכחתי את יעודי, שכחתי שאבא אמר לי לא לסטות
מהדרך שהוא טווה לי.
שכחתי.
שכחתי שאני לא נגה, אני לא מלאך, אני לא כל מה שיונתן אמר.
אני רעה, נולדתי לרע, אבי היה רע, הכל רע!
לא רוצה לחיות יותר כך, לא רוצה את הסבל הזה.
יונתן, אני כל כך אוהבת אותך ורק בגלל זה אני רוצה לשנות את
הדרך. אני רוצה שיהיה לך טוב, אני רוצה ששוב תוכל לאהוב, באמת
ובתמים, אהבה דו צדדית, עם מלאכית.

העיניים שלי מתמלאות נוזל מלוח, אני בוכה בפעם הראשונה מזה
שנים.
החבל העבה כבר קשור אל העץ, הראש כבר בפנים, ובמחשבה אחרונה על
יונתן שלי אני בועטת בכיסא שתחת רגליי.
זה בשבילך יונתן, לא נגדך.

יונתן מטפס בזהירות על חלון חדרו שבקומת הקרקע, יורד ורגליו
מחליקות, קופצת את הרווח שנשאר.
בתיקו שתי גופיות, אולר וכמה מטבעות. שטר של חמישים דחוף
בנעליים השחורות הכבדות. הוא הולך לאורך גדר התיל הסובבת את
המושב הקטן. גדר התיל מסתיימת ובמקומה מונח שער גדול חלוד,
פתוח לרווחה. שומר המושב מנמנם. צעדים ספורים והוא בחוץ. עוד
כמה צעדים לאורך הכביש והוא נעצר. מרים אצבע רועדת אל מול
המכוניות השועטות מולו, כמו בסרטים. אחת מהן ודאי תעצור לנווד
דרכים שכמותו,הוא חושב...
אוי כמה הוא יפתיע את נגה שלו, את האלה שלו, כשיגיע אליה בדרך
הזו, הדרך המוזרה והמסוכנת שכל כך התחברה אליה.
משב רוח חמה מבשרת את חילופי העונות, או שמא היה זה נהג המשאית
שעצר בצדי הכביש ורטן מבעד לשפמוהסיטו את מחשבותיו הלאה. עוד
מבט קט אחורנית, התלבטות אחרונה, והוא עלה.

ושוב הוא מלטף אותי, אך אין בי חיים, והוא שורט אותי, וצועק,
נגה שלי! קומי נגה שלי, מלאכית שלי, קומי!.
אני מנותקת והוא אוהב. כמו שאנשים אוהבים.מעבר לגבולות המותר.


בוכה, בוכה, בוכה.
``יכולת להגיד, יכולת לספר לי, היינו פותרים דברים ביחד``.
למה שתקת נגה שלי?
והוא קורא את המכתב הקצר שהשארתי לו פעם אחרי פעם, מסרב להאמין
שזה הסוף.

כמה שעות ישב כך אינו יודע,
הדמעות יבשו והירח שזרח קרץ לו. אין זה מטאפורה,הוא הרגיש שנגה
שלו השאירה לו מטרה נשגבת, היגיון קצת עקום היה לה והעצב לעד
ישאר, אך הוא את מטרתה רוצה לקיים,הוא יקים אגודה לתמיכה
בנערות כמותה, נערות ממשפחות מצוקה ואלימות, נגה שלו תהיה קרן
אור לבאות אחריה, אחרי הכל לא סתם בחר לקרוא לה נגה.
איננו רואה צורך לסיים דבר. הוא רוצה להתחיל. כן, להתחיל מתאים
לו, לפתוח התחלה חדשה בדפים חלקים אך מלאים, מלאים באור זורח,
אור יקרות, אור שנגה שלו הביאה עמה, השאירה מעצמה, לאחרים
ובעיקר בשבילו עצמו.
"אני אמשיך את דרכה של נגה שלי", חשב, "אמשיך את דרך אלת
הרחמים שהסתתרה פה בעולם בדמותו של השטן" .







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רוב אלו שיקראו
את הסלוגן הזה
הזה לא ירגישו
שיש בו משהו
פגום.

ויש.
תקראו שוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/7/08 6:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירה שטרן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה