חבר יקר,
אני רק רק להגיד את דעתי.
אתה זוכר לפני כמה חודשים,
רק הכרתם בבוקר חמים.
בהתחלה הכול נראה מקסים,
הייתם ביחד ולא שכחת אותי.

טיפסתם ביחד בסולם יעקב,
אמרת לי: "כמה זה טוב"
שמש פנימית, סערה רחוקה,
לא ירדתם בתחושה,
טוב, בעצם רק היא,
כי זה טעם החיים שלך ושלה.

"עיר של מלאכים" היא חשבה שיהיה,
כי לך היא קיצצה את הכנפיים.
אבל זה לא ממש נכון,
כי אתה היית כל היום בשמים.
ושמעת שירים שעליכם כתובים,
וסיפרת לי רק סיפורים.

ומרגע לרגע לא הפסקת  לבכות לי,
"כמה רע לי אתה! כמה אני עצבני!"
ואני  בצדק אותך האשמתי,
אבל לא אמרתי כלום, פשוט זרמתי.
ניסיתי לגרום לך להבין את פרצופך,
היא לא עשתה כלום, אלא אתה.

ואז בלילה אחד שאף אחד לא זוכר,
בגדת בכולם, אפילו בי, חבר.
אמרת לה מילים חשובות בשבילך,
דברים שהיא לא רצתה לשמוע ממך.
תשמח! אתה חופשי סוף סוף.
ומה אתי? מחכה שאת האמת אתה תחשוף.

אז נכון שעברו להם כאילו מיליון שנה,
ונכון שהתגברנו על כל מה שהיה.
אבל אני עדיין זוכר הכול, גם היא,
למרות שלא ראינו אחד את השני.
אני לא מנסה להשפיע ולגרום,
אני רק רוצה שתפסיק לחלום.