מקריאה במחברת השירים שלי,
אני מגלה איך כל חיי מתנקזים פעם אחר פעם לאותו מקום.
המקום הזה בנפש של העלמה במצוקה בלב היער
או שלכודה במגדל גבוה
או אולי זאת שנפלה לנהר...
תמיד מחכה שהאביר יתעורר משנתו
ויבין שהוא עלול לאבד אותה
וזה יכאב לו, יכאב לו, יכאב לו
עד שהוא לא יוכל לשאת עוד רגע אחד בלעדיה
וירכב על סוסו בדהרה אצילית
או יטפס בציפורניו על קירות המגדל
או יקפוץ לנהר למשות אותה לפני שתסחף.
ואני מחכה...

הפעם, ראיתי אותך, וידעתי...
או אולי חשבתי שידעתי וזה היה דמיון
או אולי ידעתי...
ואתה
עומד מבולבל אוחז את ליבי הפועם בין שתי ידייך
במבטך המתלבט, המהסס.
ביקשת כינורות כשאיחלנו אחד לשניה את כל הטוב שבעולם
אמרת שאתה מרגיש שזה לא הסוף... שלנו...
וליבי חזר אלי שותת, מתחנן להשאר אצלי
ולא להיות צריך להמסר עוד לאף אחד אחר.
שברי משפטים מתוקים שאמרת עוד מבזיקים באוזני
לשמע ניגון ששמענו יחד
"...העיניים הכחולות שלך..."
"...כשניקית לי את המשקפיים..."
"את תהי עצובה?"
"אפשר לצלם אותך?"

לראשונה בחיי, אני עומדת לשבור את המעגל שמביא אותי תמיד למקום
הדמיוני הזה...
לא רוצה לחכות יותר להודעה או שתחכה לי בפתח ביתי או שתקפוץ
לנהר או תטפס על מגדל או תרכב על סוסך אל מעבה היער.
לוקחת פטיש ענק ושוברת את כלוב הזכוכית.
הפעם אני חותכת
את הכבלים שקשרו אותי אלייך...
מחליפה את שמלת הנסיכה בשריון מתכתי.
איני במגדל, בנהר או בלב היער.
יצאתי אל המדבר, איש לא ינסה לבוא אחרי
הלכתי לחפש את האחד
שימצא אותי...