היום קראתי שיר שכתבתי על הרגילה שלך
היית נער חייל לפני שנים רבות, אתה זוכר?
היום אתה אזרח
מן השורה
מן שכמך ומעלה, לפני חודשיים
כופפת איזו מנורה בפרסומת עם מיקי בוגנים
לי רק אמרת שאתה מדגמן ומברמן וכן, מזיין, לא חשוב עכשיו,
לי רק אמרת וחברה היא זו שהפנתה את תשומת ליבי-
"זה הוא בפרסומת הזאת?" מכופף איזו מנורה

אני בזה
לאופן שבו הבלונד שלך
משתלב בחיי הזוהר
התפלים
לאופן שבו הגאון התמיר שהיית
מתכופף
למיקי

ברחתי, אני מודה.
עזבתי את העיר ונשארתי רק
נקודה
בזמן. כותבת שירה מתחת למזגן בחדר המחשבים
פלך רותך אחד וסביבו
כפור 2 מעלות במדבר, אולי פחות אלוהים יודע, קירותיי מבוץ ולא
מיהלומים, חיי האמיתיים רחוקים בהכרח מאלו בהם יכולתי לשתף,
יכולתי לשמוח, אולי הייתי יכולה להעניק, אולי היית מתרצה?

היום כתבתי שיר על הרגיל שאתה
מחליף מונחי אהבה במונחי תשואה
אבל על
כל כך הרבה דברים
עיסוק במיניות כאמצעי לחופש ועם זאת אי ביצועה
יכולתי לשמוח, אולי הייתי יכולה להעניק, אולי היית מתרצה?
גם אתה יכולת לבוז לי
אם היית רוצה



לזה שלא רוצה ואין ממש מה להאשים אותו 14.1.2008 1:30