כשהלכתי לדיון לא ידעתי באמת כיצד להכין את עצמי
אולי לכן לא ממש חשבתי על כך.
כשהגעתי לאותו סקווט שמקיים את ביהס הקטן שבו אני לומדת
הוא נראה לי קצת שונה ... גם היה חשוך בחוץ ולאף אחד לא היה
ספרי לימוד
פתאום גדול כזה עם תחושה של המון נוכחות.
אנשים החלו מגיעים ועם כל אדם שנכנס לאולם הקטן
כך גדל חיוכי.
עוד אנשים ועוד ,
שמחתי על כך שיש אולי עוד אנשים שחושבים ומתעניינים כמוני.

ירדתי לעשן סיגריה  (הרי התחיל חוק איסור עישון במקומות
ציבוריים)
וכשחזרתי הסרט החל
כאבתי ובכיתי
ובכיתי  וכאבתי.
הפה שלי צמר .

הרגשתי בושה ואחריות שלא חשתי מעודי
הייתי אני  עם האנשים ששם,
והאנשים שמתענינים גם.

ואז הסרט נגמר והדליקו את האורות
ואני רעדתי ....

הרגשתי לא שייכת לעם שבו נולדתי לו
שלפעמים אני חושבת עליו
אבל לא בצורה מופשטת מידי.

אולי גאה אני  להיות מאותו העם של היינה פרויד ואיינשטין
אך כזובה  הרבה יותר על להיות בעידן אכזבה...  
רוצה להמשיך לבכות אבל הסרט נגמר.

ואני מחר אקום בבוקר.
אולי עוד אחשוב על אותם אנשים כואבים
שצועקים לעולם על צדק ושוויון
על אפליה וחוסר הגינות
ואלי עוד אחוש רחמים  על סבלם
ואבוז לאותן מכונות ירייה.

כיצד אפשר להתהלך יחפים בעולם מלא רסיסים
כיצד אפשר לעוף בשמיים מאובקים
אני נפש חולה שרוצה לצעוק
ולא יודעת איך
ואלי יום אחד אדע למחות גם אני את מאבקם של אותם חסרי יכולת
אבודה
אולי אוכל להבין  את ישות האטומה...
שאינני יודעת אם רוצה אני בכך
אבל עכשיו אני עוד בוכה.