המטר הכה בעוצמתו על הארץ. הרוח הסיטה בחוזקה את הטיפות.
  חלה הפוגת מה, ורק עלי השלכת התעופפו באוויר, במחול שדים עם
שקיות פלסטיק ושאר פסולת קלה.
  חיפש לעצמו מסתור, מנסה לנוס מהגן, כאן בילה את לילותיו
האחרונים.
גיאולוג היה במולדביה, פה הוא אפס.
  במקום העבודה האחרון אשר החברה לכוח אדם סיפקה, הצליח לריב
עם הבוס. בשל איחור.
  איך יסביר לבן אדם כי הוא ישן ברחוב. כי הוא לא אכל אוכל של
ממש יומיים. כי החברה עכבה לו את המשכורת. כי אין לו לאן לשוב.
כי אשתו מרוויחה טוב ממנו בתור אחות בבית חולים. מקום עבודתה
מסודר. הרחק מתל אביב.
  שם...בתקופה שלפני...
  אל העבר הקרוב התייחס כאל אסון אשר פקד אותו.
  שם הוא נשא תפקיד בחברת הנפט הממשלתית. עם רכב משלו ובית
סמוך לאתר. אשתו האחות טפלה במרפאה האזורית.
  'כעת אני פה', הרים את צווארון מעילו. מהמעיל בצבצו דפי
עיתון ששימשו כחומר בידוד. שקית ניילון על ראשו. מכנסיו ספוגי
מים, תלויים על גופו הרזה.
  'איך הגעתי למצב הזה?'
  הכול התחיל בניסיון אופטימי לבנות חיים בארץ מערבית.
  אשתו היהודייה העלתה יום אחד את הרעיון. וכך מצאו עצמם עם
קבוצות אנשים שמעולם לא הכיר, במפגשים, הרצאות על המולדת החדשה
ותרבות זרה לו. עלו לישראל. באר שבע.
  עבורו הכול היה טוב. איש אופטימי מטבעו.
  משם לחממת האולפן.
  ופה נשכחו בתוך מערבולות של ביורוקרטיה.
  אט אט החל להבין כי אינו רצוי.
  אשתו יהודייה, הוא לא כלום. אוויר. אדם ללא ערך. זו מדינה
של יהודים. במוחו לא מסוגל כלל לקלוט, כיצד עם, אשר נרדף במשך
אלפיים שנה, עושה את אותו משגה לאחרים, כיום.
  מעולם לא התייחס לדת. לשום דת.
  נישואיו, תוצאה ישירה של אהבה. חיזור בין שני צעירים עם
חזון. ללא הבדל של גזע או דת. אך פה, לאן שפנה הטיחו בו את
אי-שייכותו.
  המצב החל להידרדר עת אשתו הפנתה לו עורף.
  פתאום העלתה את נושא נישואיהם, התחילה לדבר על גט.
  ברגע זה הוא נשבר. עבורה היה מסוגל לשאת בהשפלות, לעבוד בכל
עבודה.
  בשבילה השתדל ללמוד את השפה, להיות אזרח מן השורה.
  הרי בגללה הגיע הנה. או נכון יותר, בשל אהבתו אליה.
 'כן. עדיין אני אוהב אותה.' ידע. למרות התנכרותה.
  מצא עצמו בתוך כניסה של בית. חתול נס על נפשו.
  'המצב שלי לא טוב משלך,' מלמל.
  'אם היה לי כסף לשוב לבאר שבע, הייתי מיישר את ההדורים.'
שיעול חריף תקף אותו. כל גופו הצטמרר.
  'אתן לה את הגט אם היא תספק לי כרטיס חזרה לשם. לפחות שם
אני משהו,' התכרבל בפינה, ידיו צמודות לחזהו. השיעול גבר.
  'איך היא השתנתה בארץ הזאת!' זכר אותה כפי שהכירה - יפה
ושברירית, עם עיני השקד הגדולות ושערה האסוף כדרך האחיות.
  ביום שבו נפצע בזרועו מחלק מתכת שניתק מאחת המכונות, הובל
אל המרפאה. חבשה את ידו, והוא ישב ולא היה מסוגל להסיר את
עיניו מעיניה.
היא, נבוכה, שפכה עליו בטעות את בקבוק היוד.
  חייך בזכרו את כול האירוע כקומדיית טעויות. כך החלו
להיפגש.
  'מתברר שכל חיי הם קומדיה של טעויות.'
  השיעול שב והטריד בחוזקה, כול גופו רעד.
  'או טרגדיה. כנראה אני קודח מחום.' קם, מנסה ללכת.
  'אני חייב להגיע לאיזה בית חולים לפני... כן. היא נמצאת כעת
בבית חולים בבאר שבע.' חשב על המצב הסרקסטי, שאשתו אחות והוא
זקוק לה כעת יותר מכול. פסע עד הספסל הקרוב.
  'אני חייב לנוח,' הרים רגליו ונשכב.
  חום החל מתפשט בגופו.
  ניידת משטרה עצרה בחריקה.נפתח חלון ושוטר קרא:
  "הי אתה! גש הנה," משלא נענה, יצא השוטר מהרכב.
  "עוד שיכור זר נרדם פה!" צעק אל חברו. ניסה להזיזו עם
האלה.
  "בדוק לו את הניירות," צעק השני.
  "צלצל למוקד, נראה שעוד אחד קפא למוות."
  חיטט במעילו. מצא את ניירותיו.
  "אני לא מבין מדוע הגויים האלה ממשיכים לבוא הנה."