פסים מרקיבים של עץ
היו שם, נמשכים עד
אין קץ.
מסילה ארוכה,
קורות שבורות.
כל אחת - צעקה
כולן שותקות.

ביתנים, ביתנים
על דשא ירוק
ושמיים כחולים
מחייכים
עוטפים כל
צינוק וצינוק.

ריח חומרי השימור
נישא בתוכם
נכנס לריאות ויוצא אך
משאיר חותם
מזכיר את
הריח האחרון
לפני מותם.

עורבים מדלגים ופורשים
כנפיהם השחורות.
נוחתים על גדרות
התיל, ומיד עפים
להם יש כנפיים לנסוק.
לאותם אנשים לא הייתה
אפשרות שכזאת.

הלילה יורד על
אושוויץ
ואיתו
לחישות הרוח גוברות.
צליל דמעותיהן
קול קריאותיהן
של הנשמות האבודות.

מחר יום חדש.
הנשמות ישובו לאפר הטמון עמוק באדמה -
עד הלילה הבא.




29.11.08