נסחפה היא אל החוף
יום אחד, עם הגלים
להציל נסיך רצתה
והיא שרה לו שירים
מנגינה נסתרת
רחוקה
אשר בוערת
גם בעומק הימים
וגוברת בצליליה
על כל המכשולים

הנסיך שמע קולה
וליבו חזר לפעום
התאהב בנערה
אך זו נעלמה פתאום
עיניו שיוועו לראות
אך לא הכירו את פניה
רק אוזניו זכרו קולות
המנגינה שבשפתיה

אך זו, אותה האומללה
היתה כבולה בעולמה
לכן חיפשה מוצא אחד
לחיות שם לצידו לעד
מחוץ למים
על האדמה
לא עוד בגלים
אלא ביבשה

אז מכרה היא את קולה
ואת זנבה אשר היה
תמורת רגליים שתלכנה ותרקודנה
היא ידעה
שהמחיר היה גבוה
אך האהבה עיוורה
היא הלכה, הובלה בכוח
אל סבלי האהבה

אז רצתה היא לו לשיר
ולא הצליחה, כי קולה
היה שקוע בין גלים
במעמקי ביתה
היא סולקה מארמונו
וכל מה שלה נותר
היה אותה המנגינה
הזיכרון שבה נשאר

אז מכרה את שיערה
וקנתה בכסף נבל
שישיר הוא את שירה
ויפיג את עוול הסבל
רק החלה לנגנו
וכבר האצבעות
החלו מכירות
את מנגינת הזכרונות

היא מנגנת ומנגנת
בעיניים עצומות
מנגנת וחולמת
בחיוך מתוק, רחוק
הצלילים עתה צליליה
שלהם היא - הם שלה
הם רוקדים לחילוליה
הם קדים בפקודתה
מוקירים את תנועותיה
היא כואבת - הם איתה
הם ילכו עוד אחריה
עד עולם, ללא נודע.

והאושר מתפקע
מהצליל שלה
יודע
שהיא שרה
בליבה
את אותה המנגינה.
הוא יודע שתמשיך
לא תכבה, ולא תפסוק
עד ידום ליבה לעד
וישוב אל המצולות.




12.7.08