באותה פינת נפש מאובקת
המכוסה קורי עכביש, המפורקת
בה כולם אוהבים ללטוש העיניים
לפלוש ולחטט, לדחוף אף או שניים.

עם שמיכה וכרית שם אני מתגוררת
בצל מכוסה, חריץ אור בדלת
חלונות אטומים, מנעול בכניסה
אין איש שנכנס, אין איש שיצא.

יושבת לבד וכותבת שירים
בלב היצירה הרוקמת גידים
יוצרת ביתי, מצמיחה וגוזמת
מביטה בנפשי ועיניים עוצמת.

מציצים אנשים דרך חרך האור
ואני מתכרבלת בחום האתמול
בביתי הקטן בפינה בנידחת
ששם בנפשי, בלבי, היא מונחת.



04.02.08