(מי שנותן המלצה לשיר הזה יקבל מכות)



הטונים מתנמכים
אתה אינך אלא עוד רוח מגוהצת.
אני מטאטאת את לובן שחור שיערך
והלה אינו מתרוקן
חלק ממך אינו מצליח לשיר במדויק את הברות העננים המוצקים
החלק השני אינו רוצה להיות ציפור-שיר.
אני ציפור נודדת טרופה אל קרקעיתו
של מה שיהפוך להיות היסוד המהודק לכך.

עכשיו אתה רואה איך גם כל
הקולות שלך שאספתי בשק
מאבדים מריחם והרשת שמחזיקה את הרוח
מתפזרת - ואז זרקתי אותך אל המקום
בחלומי בו אני אוחזת במקורות השבורים
ומחליקה אל קפאון הנקעים הסבוכים.
אתה מוכר לי כסאות, אני אומרת
אני לא רוצה לשבת יותר לעולם
אבל בעצם מתכוונת
אני כבר לא יכולה להאחז בך
מרוב שאני צריכה. אתה שואל אותי אם יש לי בית
אני אומרת יש, תפסיק לשאול אותי - תחזור לשלך
אבל בעצם מתכוונת
הלילה מרתיח לי את כל הזוויות החדות
עד אז אני כתם שחור שהיה פעם תמונה.
הפעם אני מתקרבת לגעת
ואתה ספסל-עזוב. אני שואלת על הבחורה איתה אתה
הופך את הימים, ואתה גונב את כל המדרכות
להציב מול גופה השברירי.
אני אבודת-עולם גדולה
הריחות עוזבים, מוציאים עמם את אני האחרונה
שנשארה מאחור. זה הלילה הראשון
שאני שומעת אותך נמוך וכהה:
"יהיה בסדר" -
הקרניים הקטנות של
העצים, סוחבות אותי
אל רטיבות האדמה אחרי מלקוש צביון שארית הדימות.