דבר מוזר כזה, שנפלט לי מבין האצבעות.
אולי יהיה המשך.


שקופה.

אני שקופה, אבל לא שקיפות של מים שמעוותים את המימדים או
משקפים במקום להיות שקופים. אני שקופה כמו זכוכית של חלון,
חלון שהוא לא נקי - נקי,כי הוא בעצם משקף. אבל לא חלון מלוכלך,
כי הוא מכוסה בשכבת עפר שמעוותת את הצבע.

אני שקופה כמו ניצב בסרט קומדיה רומנטית, בקולנוע במסך גדול-
גדול, עם גריסות פופקורן כתוספת לפס- הקול הפשוט והבנאלי.

ואולי השקיפות הזאת, חוסר האונים הזה, מאלצים אותי להישאר
בבית, ממש מבריגים את הדלתות והחלונות למקומם, מחזקים את
הסורגים ומדי פעם זורקים איזו חתיכה לקבצנית הזקנה, בדידות.
גם הם כבר זקנים, אבל זקנים שחיים במגדלי היוקרה של תל- אביב,
אלה שממש מגרדים את השמיים ומטוסים צריכים להיזהר ולא להיתקל
בהם. ולכן הם לא זקוקים לנדבות אקראיות או לעזרה של ילדיהם.

כי יש עוד כמוני, כמו הילדה הרזה והחיוורת שהיא דווקא מצחיקה
אבל אף אחד לא מדבר איתה, או הילד השמנמן שמרכיב משקפיים שאם
יסתכלו עליו ביותר תשומת לב יראו שיש לו עיניים מקסימות, או
האישה עם השיער האפור - כסוף שמוטל בצמה על כתפה שמאחורי הדלפק
בסופר, ואף אחד אף פעם לא שמע או ראה את ידיה מתרוצצות על
פסנתר ומפיקות מנגינה שמקפיצה או מרדימה או מבכה.

יש בי כנראה משהו שמאותת לאנשים "אפשר להתעלם ממני. אני לא
באמת קיימת. אתם יכולים פשוט ללכת דרכי ואפילו לא תרגישו."

אבל אני מרגישה.

אני מרגישה כל מי שעובר דרכי, כי כל אחד לוקח איתו חתיכה קטנה
של משהו והחתיכה החסרה צורבת בהתחלה ומקררת את הגוף אחר כך,
צינה שמכריחה את האצבעות שלי להמשיך לקפץ על המקלדת, כדי שכל
גופי לא יקפא. מדהים שהקטנים האלה, הדקים האלה, הפתטיים האלה,
גורמים ללב להמשיך לפעום ולמוח להמשיך לחשוב.