אני זוכרת עוד את הדמעה שהייתה לי בעיניים, שקיבלה פקודה
שעדיין לא לרדת על הלחי הסמוקה.
עדיין לא לרדת. "תתאפקי, הוא לא שווה את זה.."
אתה לא היית ממש פנוי בשבילי...
למרות שרציתי לרוץ משם בלי שום ספק. לרוץ, לברוח ולא לחזור
לעולם. ללכת למקום שבו לא אראה אתכם ביחד. למקום שבו לא אצטרך
לסרב בשביל מישהו שלא עושה את אותו הדבר בשבילי. למרות שלא
ביקשתי, ציפיתי שתעשה זאת בלי שאגיד. ציפיתי...
אני לא יודעת למה נשארתי.אבל שיחקתי אותה כאילו לא אכפת לי.
כאילו לא אכפת לי שאחרת משחקת לו בשיער, כאילו לא אכפת לי
שאחרת קוראת לו בכינוי שתמיד קראתי לו.
כאילו לא אכפת לי שהוא תפוס.
הדמעה נעלמה. העצב והאכזבה כיסו אותה. בלעה אותה והשאירה טעם
מר בפה.
יצאנו לרחבה שליד חדר האוכל שהיה כבר סגור.
כמה ילדים מהחבר'ה שידעו קפוארה החלו להראות מה הם "שווים", מה
הם יודעים ואיזה פעלולים חדשים הם מכירים. בין לבין, ראיתי את
החברה של "ההוא" עליו. יושבת על בירכיו. וליבי נסדק כשראיתי
שהם מתמזמזים ליד כולם. ליבי נשבר.
שמתי לב שלא היו לך את אותן הבעות הפנים כשהיית איתה. היית דיי
רציני. ולא מצחיק כמו תמיד. לא צחקת מכל שטות שבדרך כלל אתה
צוחק מהן מכל הלב.
אבל הסטתי את מבטי כדי לא לסבול וניסיתי לחייך כאילו אני
מבסוטה שיש אנשים שיודעים קפוארה. ניסיתי לצחוק בגלל הנפילות
של אחד מהחבר'ה שעשה תעלול קצת יותר מידי קשה ומסובך, ונפל.
פשוט ניסיתי לצחוק מכל הלב. אבל כמעט בכיתי. ובכל זאת מנגנון
הדמעות אמר לי שאסור, שעדין אסור לבכות. לפחות לא עכשיו. לא
לידו..
אחריי חבלות ואין ספור נפילות. התייאשו החבר'ה של הקפוארה.
והטיבו לי כשבאו לשבת עימנו.
מצאנו בקבוק של קוקה קולה. אז שיחקנו "אמת או חובה" עם
נשיקות.
בקבוק מסתובב, התנדנד בין הילדים, היו כמה נשיקות אחד עם השני
- הרוב חברים.
הבקבוק התנדנד בני לבין חברה של "ההוא" כ"כ רציתי שזה יצא
עליה. אבל לא. הבקבוק חייב להרוס אותי עד הטיפה האחרונה. לסובב
עוד קצת את החץ שתקוע לי ממש בתוך הלב.
יצא לי להתנשק עם "ההוא". אני כ"כ לא רציתי שזה יקרה,
בסיטואציה הזאת. קיללתי את הבקבוק על שנתן לי הזדמנות לא במקום
לעשות משהו שצריך להיות מהלב ולא כחובה.
"מה את מתביישת?" שאלו אותי. ואני אמרתי שלא. שאני לא רוצה
להתנשק עם מישהו שהוא לא חבר שלי. מישהו שהוא כמו אח בשבילי.
מישהו שיש לו חברה...
החבר'ה המשיכו עם השאלות שלהם שנראו להם כ"כ פשוט... ואני
הייתי בשלי, סירבתי.
התייאשתי. הגשתי תנאי, קיוויתי שלא יסכימו לתנאי ובכך אלך משם.
התנאי היה ללכת משם או להחליף משחק. העדיפו להשאיר שחקן
איתם-{אותי} ולהחליף משחק. החליפו משחק. ל-"7 דקות בגן עדן".
הלכנו למועדון העגול, הגדול. כדי לשחק.
ההליכה נתנה לי זמן לחשוב, על מה אני עושה, האם ללכת, הם הריי
לא ישימו לב.המחשבות הרבות והזמן שאוזל לי כ"כ מהר התחילו לריב
מכות. נשארתי עם התהיות והמחשבות בראש,ולכן ויתרתי על הרעיון
ונשארתי, כמה גרוע זה יכול להיות?.
כולם יושבים במעגל, בקבוק מסתובב. יצא אותי. צפוי?
המשכתי עם המשחק, שבו לא צריכים להתנשק. שבו אני יכולה ללכת
ולהפסיק מתי שרק בא לי. לצאת ולהיכנס למשחק כשרק שמתחשק לי.
בנים עומדים בשורה. עיניי קשורות וביד בזווית 90 מעלות נעה
ימין ושמאל, כשאני רוצה אני יכולה להפסיק לנוע. בנים בנתיים
מתחלפים עד שאני עוצרת את התזוזה של היד.בחרתי ילד - בעיניים
עצומות, מורידה את המטפחת.מגלה מי יצא.
הבן שיצא לי, הולך איתי לחדר טמיר, סגור. ועושים כאוות נפשנו 7
דקות. אם פגעת בחבר שלך, הרווחת זמן להיות איתו לבד. אם לא -
זה הזמן להכיר את אותו בן-אדם שיצא לך. מי שיצא לי זה...