כשתווי הפנים מתחבאים בין קמטים ותסמינים
אני מבטיחה לעצמי לזכור
את החיוך הילדותי, העניין האמיתי
ויודעת כבר עכשיו-
איבודים שאני עדה להם
יצרבו בעיניי
שנים לאחר היכרות עם הגעגוע
בשמחות חסרות
וימים ארוכים.

גם לשמיים כבר אין אומץ לענות,
הכל מתאסף לשקט קפוא-
מבטים שמחפשים להאמין וידיעות עצובות.
וחיבוקים עייפים, אור שמתחיל להרפות-
אני רואה הכל ומתפרקת.

להחזיק ולהתפלל, להסתכל ולהסתובב
שלא יראו
שכואבת לי השגרה
ששוברת אותי השתיקה.


11.1.2008