כשתווי הפנים מתחבאים בין קמטים ותסמינים
אני מבטיחה לעצמי לזכור
את החיוך הילדותי, העניין האמיתי
ויודעת כבר עכשיו-
איבודים שאני עדה להם
יצרבו בעיניי
שנים לאחר היכרות עם הגעגוע
בשמחות חסרות
וימים ארוכים.
גם לשמיים כבר אין אומץ לענות,
הכל מתאסף לשקט קפוא-
מבטים שמחפשים להאמין וידיעות עצובות.
וחיבוקים עייפים, אור שמתחיל להרפות-
אני רואה הכל ומתפרקת.
להחזיק ולהתפלל, להסתכל ולהסתובב
שלא יראו
שכואבת לי השגרה
ששוברת אותי השתיקה.
11.1.2008 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.