והיתה דינה שאהרון העלה אותה מקומת הצעירים בבניין איחוד
הקבוצות והקיבוצים, רחוב דובנוב 10 בתל-אביב. העלה אותה
לקומתנו, הקומה של התרבותניקים, הקיבוצניקים. קומה ד'. למה ?
כדי שדינה תעזור לנו בוועדת החגים.
גם אני לא הייתי שייך והצטרפתי בהתנדבות. גם דינה.
והיא התאהבה בי אהבה כה עזה, כה נואשת, עד כי נדמה שעד היום
היא עדיין חיה ונושמת וקיימת בליבה. כשאני בא לבקר אותה וחמשת
ילדיה, אני חש אהבה גדולה. זרימה גדולה בינה לביני. ואני יודע
דבר אחד ברור: אילו היה לי אינטרס, האהבה היתה נעלמת כלעומת
שבאה. עם אינטרס ברור אתה יכול לעשות בה כאוות נפשך. הציעה לי.

בלי אינטרס, האהבה פרחה והתעצמה.
היא באה אל בית אימי בקיבוץ. וישנה בחדרה של אימי, לידה. היא
באה והלכה איתנו ונסעה עימנו לכל הקיבוצים בארץ. ועבדה כל הדרך
ונתנה את הנשמה שלה. ועבדה שעות נוספות על שעות נוספות. ולקח
לה כמה שבועות להבין שאינני דוחה אותה כלל ואינני מקרב אותה
כלל ועיקר. ידידים כן. ולא עשיתי בה דבר. ואהרון ניסה לומר לי,
לדבר על ליבי.
- "אתה לא רואה ? הנערה, מסמיקה ?"
- "אני רואה ואינו נראה" עניתי לו. היא היתה מאושרת לעבוד
במחיצתי. עיניה הבזיקו קרני-אור והיה לה תענוג וגם לי לראות את
האהבה נעה מעצמה בחלל שנוצר ביני ובינה. ידידות כן. ושיחות
המון. וכנות אין סוף. וירידה לעקרונות ולמהות.
ובזכות הקרבתי זו, הבכור שלה קרא את "הענקים וילדי השמש" והספר
הזה שינה את חייו. כי היה המום ונרגש, ומלא התפעלות, ואהב את
הספר הזה כמו שלא אהב מעולם ספר פרוזה. והוא גבר שקורא המון.
ולא רק פרוזה ושירה ופילוסופיה ואמונה וגורדייף... ונאות סמדר
וכאלה הוא יודע. ואת הודו גם. לפגוש היום צעיר מעמיק, יפה נפש,
לאו דווקא שמאלני, שמסוגל לרדת לעומק הרומנטי של אהבותי...
אילו היה לי איזה אינטרס, לא הייתי יכול לפגוש את הצעיר הזה,
אחרי שירותו בצבא, עם הידע הבדואי שרכש. עם הערבית שבפיו. עם
יופיו והתאהבותו באשתו התימניה היפהפיה. לפחות היה כדאי לכתוב
ספר עבור מי שהיה אולי אמור להיות בני הבכור... לשמוע אותו
מדבר על ספרי, כצפיחית בדבש, בדומה לסטודנטים רבים בטכניון...
והיתה יעל שהתאהבה בי אהבה רוחנית כה גבוהה... ממש לא נעים.
ממש לא נעים ? אז בגיל הטיפשעשרה כשהייתי כה ביישן וסגור, זה
היה ממש אבל ממש לא נעים לראות את כל המתאהבות המסמיקות סביבי.
אבל היום...

סיגל. מה קורה לך ? האם את מבינה שאת כל זה אני כותב כדי
להבהיר לך שאין לי איתך כל אינטרס. שאני לא מחפש ללטף, לחבק,
לנשק אותך בשפתייך המושלמות. או לגעת בגופך החטוב... האם את
יורדת לסוף דעתי ? סיגל ?

והיתה יעל, אהבה כה נשגבת שלעיתים לא ידעה אם היא אוהבת אותי
או את רוחי או את נשמתי או את רעיונותי המטורפים, או את
התאורים האידיאליסטיים שלי על עתידו הגן-עדני של העולם. וככל
שהתאהבה בי יותר נעשתה רזה יותר, יפה יותר, עד שידידיה הקרובים
לא הכירוה עוד... אהבה ללא אינטרס.
אהבה שנמשכה שנים רבות והיתה עטופה בהילות מדהימות, בשלל צבעי
הקשת בענן, וביופי השמימי שחשפנו יחדיו בזכות זה, בזכות זה שלא
חיפשתי להשכיב אותה. בזכות זה שהשארנו את האהבה לנוע בגופנו
ולהרטיט את האנרגיות. בזכות השתיל הזה שצמח בתוכנו והפך לעץ
פרי, בלי התערבות הרגשות הרעים, בלי אכזריות, בלי מאבק בין
המינים, בזכות הרצון להשקותו יום וליל ולהתפלל. צמח עץ פרי אשר
נתן את פירותיו עד היום הזה בכיף אדיר.
כך נחשף בפנינו יופי שלא היה לשנינו וכל אחד לעצמו. אלא רק
לשנינו יחדיו.
והיתה בתיה מאיזה קיבוץ בדרום. והזמרת מקיבוץ עין שמר שבאה אלי
לפתע, בתקופה שאירגנתי את פסטיבל עין-גב. ועוד רבות אחרות,
יפות וחכמות, ומלאות אהבה, אין מילים, אין.

2003