האוויר הקר והנקי שאחרי הגשם התחלף בנחירי בעשן הכמעט מתקתק של
הסיגריה שהדלקתי. תהיתי אם ללכת לבקר את רמברנט או את גוך או
בכלל לקפוץ לאנה, לזרוק לה אבן על החלון ולעלות אליה לדירה.
לתת לה להמיס את שכבת הקור שעטפה אותי.
אבל רמברנט מתכנן איזה קומבינה וגוך עסוק בלנסות לשנות את
העולם ואנה. אנה כבר מזמן לא הייתה. אולי היא בכלל לא הייתה.
השמים כחולים ואין אפילו ענן אחד שיחלוף לו כמו נוצה. העיר
קפואה.
"נעליים ומעיל טוב זה הכי חשוב" - אולי הדבר היחידי שלקחתי
מהסבא שלי.
אישה מבוגרת אבל נאה עוברת לידי שיערה בלונדיני ואסוף, היא
לבושה שחורים. ראשה עטוף בשאל שחור חצי שקוף. היא מקרינה אבל
וסקס. היא מסתכלת על הרצפה וממלמלת לעצמה משהו בצרפתית.
אם זה היה עוד עשר שנים הייתי יכול להתבלבל ולחשוב שזו אנה.
אבל לא משנה מה, זו לא הייתה היא.
אני עובר ליד החנות צילום ומביט בחלון הראווה. מסתכל על עצמי
מביט על עצמי אך בעצם מסתכל על מסרטת 35 מ"מ . אני מנופנף לה
לשלום והולך לכיוון ימין, חוצה את הכביש ונכנס בסמטה הראשונה
ולוקח שמאלה בסמטה אחרת,צרה עוד יותר. זה אמור להיות פה איפשהו
אני אומר לעצמי. בוחן את הבניינים מחפש סימן בין הלבנים
לחלונות. פתאום אני שומע רעש ומביט לקצה הסמטה ומבחין במין
הילה אדומה, סביבה עשן סיגריה שמתפוגג מדלת נטרקת.
אני אפילו חושב שאני מצליח לשמוע את המוזיקת ג'אז שבאה
מבפנים.
אני מחליט שמוקדם מדי להיכנס ושעדיף לקפוץ קודם לפארק שבקצה
הרחוב הימני ולשתות בירה עם החייל האלמוני. הוא יודע לספר
בדיחה טובה.
אבל מצד שני זה לא הזמן המתאים להאכיל את הברווזים.
החלטתי ללכת בסוף לפאב שהיה ממש איפה שעמדתי. לא הייתי חושב
שזה פאב אם לא היה שלט בחוץ. "ליבר - פאב". בפנים הכל היה עשוי
עץ - כסאות, שולחנות, אפילו הקירות. אבל לא היה בר. לא היו
בכלל בקבוקים. מישהי שבחיים לא הייתה יכולה להיות אנה הגישה לי
תפריט. קראו לה לי. התפריט היה מלא בשמות של וויסקי ובירה, אבל
איפה לכל הרוחות הבקבוקים?
הזמנתי כפול של דרום מתקתק והסתכלתי על לי לראות מאיפה היא
מביאה לי את המשקה - היא פתחה דלת עץ כבדה ונבלעה במהירות
פנימה, אך עדיין הצלחתי לזהות המון בקבוקים מסודרים על
מדפים.
לפי הרשימה הארוכה והצפופה בתפריט הנחתי שהמקום הזה חייב להיות
היכל ענקי או מרתף שנמצא מתחת לכל העיר הזו.
לי הגישה לי כפולה נקייה. היא עשתה את זה עם תחתית וחיוך. היא
שאלה אם אני רוצה עוד משהו ואני רציתי לשאול אם היא מחייכת ככה
כשהיא מתעוררת בבוקר, אבל הזמנתי כוס בירה קרה ומקומית לשטוף
את הכפולה שבאה מיבשת רחוקה.
המשקאות המשיכו להגיע זוגות זוגות. מארצות שונות אבל באותו
הצבע מוזהב.
ואת לי למדתי לחבב. קשה לא לחבב את לי. קשה מאוד אפילו. ולי
למדה לחבב גם אותי.
משקאות כמו ימים מתרוקנים ונשפכים, נשטפים ומתחילים מהתחלה.
גיליתי שרמברנט מתרגם עכשיו חיוכים לכסף.
וגוך עזב את המדינה. הוא אמר שאי אפשר לחיות כאן "כולם מזיינים
את אמא אדמה, אבל למה כאן אנחנו הורגים אותה ואז מזיינים
אותה?"
ולי כבר לא. ואני עדיין עובר בין סמטאות, לפעמים שומע את
המוזיקת ג'אז הזו שבוקעת מבפנים. חושב אם הייתי נכנס פנימה.
חושב להיכנס לשם עכשיו |