את, כנפרצת אל גבולות תומתך - לוקה בירח, בנימים דקים
לכלות הסערה, נאספת געגוע עד לשעריי הבית שחיית
ושייריך שצעדת בם, עד בלי די. עד יכלה ויתפורר
אל חיקך. את תאחזי בכל, מכל וכל ותדעי ימייך -
כקרני הסוכר, והעולם יקיץ פנייך.
את שייכת לחום הסתיו ולשירי החסד, אין בך שיירים
של רוח עקרה, כמו ידעת לי את זיו עינך, כמיתר שפקע בי - כבת
הצחוק של ילד, שהזמן אבד לו, בין ימי התום - בנדודי השמשות
אל ימים שעברו בי, דרכך.
אין ימייך עקידות הדם, שעל אור יומך אל לילות הסער,
פורטת לי
פסיעות רכות שלא השכלתי, כאש
השם.
בשמך. |
