אם אמשיך להיכנע לפחד הזה, המוות יגיע ואני אמות מסכן. אני
ארגיש שכל חיי בוזבזו סתם. חיים שלמים של פחד, של הסתגרות, של
בדידות, של תחושות אשמה ובושה מאנשים. אני יכול כל החיים שלי
לרחם על עצמי ולהאשים אנשים אחרים ואת העבר, אבל האמת היא שזה
לא יעזור לי ולא עזר לי מעולם.

כן, אני פוחד מהמוות. אני פוחד מהחיים בגלל המוות. כל דבר
שאתחיל יגמר. כל בחורה שאתקרב אליה אאבד. אני רוצה לחיות עם
הפחד. לחיות מבלי לפחד ממנו. לחוות עד הסוף. גם את הכאב. גם את
האובדן. גם את הרגישות הכמעט בלתי נסבלת שלי.

לא יעזור לי להתחבא כל החיים כדי לא להרגיש את הכאב. הכאב שאני
בורח ממנו כבר בתוכי, אחרת לא הייתי פוחד ממנו כל כך.
החיים-מוות האלה הם הרפתקה מפחידה למי שחושב שהוא יוכל למצוא
ביטחון וחיים טובים לעד.

אם אמשיך להיכנע לפחד מהמוות, אני עדיין אמות. הבעיה היא
שלעומת מי שיתמודד עם הפחד, אני אמות מסכן. אני אמות מבלי
שחייתי באמת. רק כצל שמפחד לחצות את הכביש, לצאת החוצה אל
העולם הדינמי והמרתק.

הפחד שלי הוא מהחיים כי המוות בלתי נפרד מהם. כל דבר שאקשר
אליו יילקח ממני, או שאני אלקח ממנו. כל דבר שאקשר אליו יתפוגג
ויעלם כלא היה. רק הזיכרונות יישארו והגעגוע יגדל ויגדל בגלל
שאני לא יכול להרפות ממה שהיה, להתמסר למה שיש ולהמשיך לשחק כל
עוד אני כאן.

הגעגוע אינו הבעיה. הבעיה היא שהדרך היחידה להרגיש בטוח היא
להרגיש מת. כי אם מישהו כבר מת, אז אין לו סכנה. שום דבר לא
יכול לקרות לו כבר. החיים לא מפחידים למי שמת. החיים מפחידים
למי שחי באמת. למי שלא מפחד מהפחד לחיות, להסתכן, להתנסות.

אם אוכל להרגיש בנוח להיות לא מוגן, להיות פגיע כמו שאני תמיד
אהיה - אז אוכל להגיד שאני חי באמת, שאני חי בלי שריון של
אדישות או אפתיה, שאני חי מבלי להתנגד לכך שאני אנושי, שכואב
לי, שעצוב לי כשמשהו נלקח ממני. אז אני חי בשלום וכך גם אמות.

כשאני מתמסר לחיים, אני מפיק מעצמי את המיטב. אני עושה כל מה
שאני יכול כדיי לחיות את הרגע ולהפיק את המקסימום מהסיטואציה.
כשאני מתמסר למוות אני מבין שכל רגע שאני חי זו ברכה, ואני מלא
תודה על כך. במצב כזה אני חי כל יום כאילו הוא היום הראשון
והאחרון שלי, ויודע שמתי שהמוות ייקח אותי יהיה הזמן הנכון.

אין הבטחות בחיים האלה, והכי טוב שאני יכול לעשות זה לקבל את
זה כבר עכשיו. להסכים לחיות בעולם מסתורי שמשתנה הרבה יותר ממה
שאני יכול לתפוש, בעולם שהשינוי והמוות הוא חלק בסיסי והכרחי
בקיומו. עולם של התנסויות שבאות והולכות כאילו מעולם לא היו.
עולם שבו יום אחד, ברגע אחד הכול נגמר.