אני לא הייתי היחיד שאהב אהבה עמוקה את חמוטל.הייתי שמח לדעת
מי עוד אהב והעריץ אותה, ואונן עליה. אונן איתה במרחקים,
בחלומות, בדמיונות. היא אמרה לי 20 שנים אחר כך שבסך הכל אהבנו
נערה תמימה ויפה במיוחד, טהורה וחכמה, ומפותחת מדי לגילה. אבל
היום היא לא אותה ילדה של אז. ביג דיל. גם אני לא אותו ילד
שהייתי אז. נו ? אז מה?
האמת, כמה שירים וכמה סיפורים כתבתי סביב חמוטל. וכמה כוח צריך
כדי לכתוב את שמה המלא והאמיתי כעת, כדי לחוש את עצמי שאני לא
רק יצירתי ומקורי, אלא שאני כותב כאן אמת היסטורית. אמת של
תקופה. אמת של אהבה למרות אי מימושה. מימוש יש להכרת מהותי
המתאהבת. כן, זוהי מהותי: אני תמיד בעולם של יופי, של שירה, של
מוסיקה, של יצירתיות, מקוריות, של חידוש, של חיים זורמים
ובריאים, בלי חייתיות הרסנית. חיים של הרמוניה בזוגיות שלא
התממשו. חמוטל, בהתאהבותי איתה העבירה לי את כישוריה,
מקוריותה, יצירתיותה. בזכות אהבתנו הבתולית לחלוטין, הזרימה
הלבנה עבדה. הזדהות אמיתית, מעבר כישרונות בין אישה לגבר. זוהי
מהות התאהבותי. חמוטל היתה בתולה. גם אני.
ומה קרה בשנת 1985 כאשר שבתי מצרפת לארצי עם תואר דוקטור, והיא
זמרת אופרה מן המוכשרות שאי פעם פגשתי. קול מופלא. אז מהו
המקצוע המשותף שלנו ? אמא של חמוטל, מה ? אמנות ! אולי אמנות
טבעית. יש ? אין ?
סיגל שואלת מהי אמנות טבעית ואני מסביר לה. סיגל לא שואלת.
סיגל לא קיימת. סיגל ירון, את קיימת ? מצפה שאסביר לך מהי
אמנות טבעית? כן או לא?
הסברתי לחמוטל ב 1985 עד כמה הייתי מאוהב בה. היא מלכת הכיתה
ואני חצי מלך הכיתה, ניהלנו שביתה כללית נגד המורים ביסודי,
בוויצמן בית יהושע.
כעת, אני וחמוטל יושבים באבן יהודה, ואני מקבל תגמול על שעות
רבות מאוד של מחסור חמוטל, בעבר. 20 שנים המתנתי לרגעים
המתוקים האלה. אני מחזיר לה רגשות עזים על הכישרונות שהעבירה
לי אז.

לפתע פתאום נדלקה עלי. אבל מה זה נדלקה. בחום כזה, בעוצמה כזאת
שלא ידעתי קודם. איך לעמוד בזה, אלוהים? והכל התחלף ביני ובין
חמוטל. התפקידים מלפני 20 שנים התחלפו. וככל שעוצמת אהבתי היתה
ענקית בבית-הספר היסודי, כן החזירה לי חמוטל שבעתיים ויותר.
היא לא הבינה את מה שגם את סיגל לא הבנת.
רבים ידעו בקיבוץ שהיא באה ומחפשת אותי. זה רק סיבך את רגשותי.
היתה מגיעה בלילות, בימים, בלי שעון, בלי זמן. טוטאלית, כמוני.
ויפה, יפהפיה, חתיכה שלא רואים.
אצלנו בבית לא הותקן טלפון עדיין. איך יכלה להודיע. חיפשה
אותי. בדרכה אלי או אל בית אמא, פגשה את בני גילי, בשבילים
המפותלים של הקיבוץ.
את יודעת סיגל, אנשים מדברים. גם אמא שלי. גם בת-דודתי מרמת
השרון, מאחר שבאנו אליה, שאלה:
- "מה יש לה לבחורה הזאת שהיא כל-כך דלוקה עליך?" ואני חייכתי
אליה ואמרתי:
- "זה כמו כל הנשים בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב, אשר
שכבו עם מוחמד בקרי ורצו לפצותו, גם חמוטל מנסה לפצותני".

מה אומר לך סיגל, יום יבוא וגם איתך זה יקרה. ואני אקבל פי
שבעתיים על כל החום והאהבה והאור שאני מזרים אלייך כבר 90 יום
ולילה, נון-סטופ. ובואי לא נשכח את כל הדאגות שדאגתי לך כדי
שתוכלי לישון בשלווה ולעמוד בכל מבחני הבגרות בהצלחה. כן, אני
דואג לך. לך ולשינה שלך. זו האמת. תאמיני או לא. אני מעדיף
שתאמיני.

עם חמוטל זה לא הסתיים. גם היום אני אוהב אותה, למרות שאני לא
רואה אותה. היא עזבה את אבן יהודה וגם את קדימה ונעלמה בצפון
הארץ, באיזו עיירת גבול. מדוע ? כדי שלא נראה אותה בהזדקנותה,
בכיעורה. ועוד איימה עלי בהתאבדות בגיל 54 שנים...

היא באה לקיבוץ כמעט בכל יום. נורא שמחתי כאשר הגלגל התהפך.
אחרי שנים רבות כל-כך של אהבה עזה בכיתה, אחרי שנים של התאהבות
והתבוננות. אחרי שנים של המתנה והתאהבות שממתינה להתממשות
שאיננה. אחרי כאב וסבל של שנים. אחרי תשוקה נוראית. ותקווה
להתממש בתוכה. והאכזבות. אחרי שנים של אכזבה ואי-יכולת לממש בה
את תשוקתי. היא שאלה אותי:
- "איך זה שלא התפוצצת כל השנים האלה?" ואני עם התשובה הקבועה
שלי:
- "כי אני עשוי מחומר אחר", כן. כמובן. חומר הסלחנות העצמית...
ואולי אני באמת מסוגל להעביר את האנרגיה המינית במסלולים אחרים
בגוף ולהשגיב את אהבתי. אולי גם את תביני זאת סיגל, שכנתי
היקרה ? בתבונתך ?

וכמובן, יהיה רצון מלפנייך, מלאכית שלי, כי אם היא לא תסכים,
בלי הסכמתה...

והלב שלי לא רק פירפר בעוצמות גדולות. והיתה תחושה שהיא יודעת.
העובדה שנפרדה ממני בחום רב, כמעט דמעות זלגו מעיניה הכחולות.
פרידה קשה היתה לשנינו זה מזו בכיתה ח'.

והנפילה שלי למים ליד כפר זערקה. היא זו שהזדרזה אל המים ועזרה
לי לצאת מהם. היא זו שניחמה ועודדה. היא זו שבאה לייבש את
בגדי.
ואהבתי עלתה והתחזקה והתחממה והאדימה וכמעט נשרפתי מרוב אהבה
לחמוטל.
ובאוטובוס, במסיבת הפרידה, בפיקניק, כולם ירדו ונשארנו שנינו
לבד. אני והיא לבד באוטובוס. את מאמינה? אני לא מאין. והלב שלי
דופק כמו מנוע 2000 סמ"ק. רציתי בה יותר מכל דבר אחר בחיי. היא
היתה יפה ובמיוחד טהורה. כן. חמוטל היתה טהורה וגם אהבתי אליה.
נשרפתי בטהרתי.
אבל כאשר התהפך הגלגל. היא רצה אחרי בקיבוץ, בעיר,
באוניברסיטה, ברמת-השרון, בכל מקום הצהירה את אהבתה, 20 שנים
אחרי. אותו יום שיצאנו מביתה של שרה ברמת-השרון, התחבקנו. היא
שאלה אותי:
- "איך ייתכן שבמשך 20 שנים אתה שומר לי אהבה בליבך ולא נתת
לעצמך פורקנה ? תעשה כל מה שאתה רוצה לעשות איתי, אני שלך".
חיבקתי אותה. אני זוכר שלא התנשקנו עדיין. לא. רק התחבקתי וידי
הימנית החליקה פנימה באיטיות, מתחת לחולצתה, ומתוך בושה ענקית.
ידי הימנית החמימה, החליקה ללטף את חמוקיה. מעט. ליטפתי לאט
לאט ונהניתי מכל שניה, ללא כל רכושנות או חייתיות. אט אט בעדנה
החלקתי ידי על שני הרריה לאט לאט לאט, כאילו המלאך שלי הקציב
לי מספר שניות מועט ומדוייק להחזר הריבית דריבית על החוב מלפני
20 שנים.
לא התנשקנו. והיא רצתה יותר. לא הבינה. רצתה עוד. אמרה שהיא
מוכנה לפתוח הכל בפני. ופתחה. חלצה את תחתוניה. סיפרה לי
סיפורי אהבה מרתקים. וגברים מעמיקי מוסיקה שהיו לה.
ואני נגעתי בה נגיעה עדינה ומלטפת ורכה. אך רק בהרריה, נגיעה
אחת איטית וארוכה שסיפקה 20 שנות המתנה. 20 שניות שהוקצבו לי
מלמעלה. מן אללה. שניה אחת תמורת כל שנה תמימה. אולי 20 דקות.
אולי 2 דקות. התמזגות רגעית. והלב שלי מתרוצץ בחזי הלוך ושוב
כמו מטורף.
הרוח היתה מדלגת על כנפי נשרים. וחמוטל התענגה המומה:
- "למה, למה אתה לא רוצה אותי בטוטליות?" ואכזבה של 20 שנים
היתה בקולה.
- "כי יש לי אלוהית אחרת הממתינה לי בצרפת ואני מנסה לשמור לה
אמונים. לא?"

ואז החל שלב לימודי המוסיקה. היא לימדה אותי. הביאה לי את
עולמה העשיר בצלילי עדנתה. עולם שלא היה ידוע לי. תודה חמוטל
שידעת לקרב אותי אל המוסיקה שלך. תודה שלא התעקשת להפר את
אמוני לאשתי. והיא חודרת אל המוסיקה כאל עולם שכולו השראה
וכוחות נעלים.
יש לה קול מזהב. פשוט זמרת בחסד שלא עשתה מספיק לקריירה שלה..
מאוהבת במוסיקה כפי שאני הייתי מאוהב בה לפני 20 שנים. מוסיקה
בשבילה זה כמו לנשום. לא, מוסיקה בשבילה זה יותר מאוכל. בלי
מוסיקה היא תמות. ושמענו המון מוסיקה, אצלה באבן יהודה ואחר כך
בקדימה. וכך חדרנו לעולמותיהם של מוצרט, בטהובן, ברהמס. שמענו
המון. והתמזגנו עם קאמי סאן-סאנס שהיא מעריצה ומאוהבת בו עד
לשד עצמותיה. התנשקנו עם גדולי המלחינים וגדולי המנצחים. חוויה
רוחנית. אבל לא נגענו בגוף. רק חיבוק שם. נשיקה פה.
היו לנו רגעים של אמון הדדי. כי אלוהים של חמוטל הוא מוסיקאי
יצירתי, מקורי, עמוק ומזעזע הכול.

והיתה ביסודי גם ילדה אחת, סמדי שמה. ביישנית עולמית, מקום
ראשון בעולם בבישנות. שתקנית ישראלית, שהיו לי תחושות של רחמים
בתקופה ההיא, ביסודי. אבל בסוף כיתה ח' רגשותי אליה היו של
חיבה. והגנתי עליה לעיתים מפני מכותיהם של ילדים אכזריים. היו
לה עיניים כחולות וטהורות שלא יצא לנו לראות מקרוב ולהזדהות עם
יופיה.
סמדי היתה יפה, אך לא ראינו את יופיה כי היא בעצמה דאגה
להסתירו. סמדי היתה חכמה אך לא ראינו את חוכמתה כי היא בעצמה
עשתה הכל להשתיק את חוכמתה. סמדי היתה ענווה, את זאת ראינו וגם
ידענו בזכות נחבאותה אל הכלים. סמדי היתה עדינה ורגישה, את זאת
ראינו וגם ידענו מעצם התנהגותה אל המורים והמחנכים. אך הם לא
ידעו זאת. ואהבתי אותה מרחוק כי לא יכולתי להתקרב אליה ממש.
להתקרב אליה, זו היתה משימה שהיתה גורמת לה זעקות כאב שלא
שמעתם מעודכם. זעקותיה החרידו אותנו. כל כך רגישה ושבירה היא
היתה.

2003