שקט שרר בדירה, פרט לקול המים הזורמים במקלחת, שבקע מהדלת
הסגורה. פעם אמרה לי, שכשהיא שותקת במקלחת זה סימן שהיא באמת
עצובה. היא בוודאי יושבת מתחת לזרם עכשיו, דמעותיה המלוחות
מתערבבות במים המתוקים של הכנרת.
אוי, הייתי כל כך טיפש.
היא כל כך שברירית כשהיא בוכה. וכל כך שקטה. אף קול לא עוזב את
גרונה. היא פשוט רועדת, משפילה ראש, מסתירה את פניה עם הידיים.
פשוט רועדת, גופה הקטן מכווץ.
ואני רק רוצה לחבק אותה. אבל יודע שאני לא יכול.
רק תחבק אותי, הייתה אומרת. אם רק תחבק אותי אני אשכח מהכל.
אבל רק לחבק אני לא יכול.
המים ירגיעו אותה. לי כבר לא יישארו מים חמים להתקלח. אבל אני
לא רוצה להתקלח. רוצה להישאר עם ההרגשה הזאת. לא מגיע לי לשטוף
אותה ממני.
שמעתי אותה כבר שרה שם. ושמעתי אותה צוחקת. ואפילו שירים
עצובים בקעו מפיה והגיעו לאוזניי, כשהיא שבויה שם בעולם האחר.
אך מעולם לא שמעתי אותה שותקת.
מן הרגשה של דין שנחרץ...
קול המים פוסק.
הדלת נפתחת, והיא יוצאת, עטופה במגבת חמימה וענקית, אדים
נפלטים משמשים לה הילה.
היא מתקרבת אליי בצעדים הקטנים והאיטיים האלה שלה, מביטה בי
ואומרת
"רק תחבק אותי." |