צעדיהם החשופים,
נטולים כל רעש.
בדממה הם מתהלכים,
בשלג רק נשאר סימן חלש.

בגדים - בקושי יש.
ומתחת כמעט כלום, עצמות.
והנפש, מלאה רפש,
גם היא רוצה למות.

הניצוץ בעיניים
הפך לעפר
רועדות השיניים
מהכפור האכזר.

אבל חייבים להמשיך ללכת
גם אם אתה מת.
הלב הפך, מזמן, מתכת.
אך הרגליים לא מעץ.

שם, דבר בסיסי,
כבר לעולם לא יוחזר.
חמש ספרות, מספר אישי
מוטבע של הבשר.

לצידם, בגאווה הולכים,
חיילים חסונים לבושים שחור.
בצעדים מרעישים, בשירים נוראיים,
מכבים את האנשים שעוד יש בהם אור.