אני זוכר שבאתי לבקר אותה באודים, מושב ילדותה. במיוחד קבעתי
עם אלדד להתארח אצלו שישי -שבת, כנהוג בין בנים באותה תקופה
ובגיל הזה. ושבוע קודם גם ארחתי את אלדד בקיבוץ. אני זוכר את
עצמי לגמרי חסר סבלנות בצורה מוגזמת לחלוטין. ומה זה מתרגש. זו
לא היתה עצבנות. זו היתה התעלות. ואני ממתין ליום הגדול לפגוש
את חמוטל אהובתי הניצחית. בידיעה שהולכת להיות אהבה. אהבה
גדולה. בתקווה שהאהבה תפרח. התרגשתי נוראות. הדמיון שלי עלה לי
לראשי בן ה 11 בלבד.
קיוויתי והאמנתי בכל ליבי, שהכל יכול לקרות בביתה של אהובתי.
הנשיקה הראשונה. החיבוקים. המזמוזים בגופה האצילי. כי האהבה
הפנימית היתה בשיא שיאיה ולא נותר אלא לממשה בפיזי. ואלדד
שהבין לרוחי רק עודד אותי. אמר לי:  
- "אתה יכול ללכת אליה גם בלי לטלפן". ונתן לי המון כוח. תודה
אלדד. אלדד הרזה, המוסיקאי, נתן לי עידוד וכוח.
היא ישנה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות. מופתעת. אמא שלה הכניסה
אותי. הראתה לי את חדרה. והלכה.
אהבתי אותה מתעוררת משינת אחה"צ. התבוננתי באהובתי. אושר הציף
את ליבי. התבוננתי בה בחיבה עמוקה כשהיא מסירה אט-אט את קורי
העכביש מפניה. אהבתי אותה מופתעת לראותני אצלה. האהבה פרחה
בליבי בעוצמות ובעדינות רכה.
-"מה יהיה?" פעם ליבי בעוצמה חסרת מנוחה...
כל השנים והחודשים והשבועות והימים שחלפו מאז שהתאהבתי בה ועד
שהעזתי לחדור אל ביתה. כמה אומץ-לב דרוש לו לגבר ? באותו רגע
עברה בי לשנייה חרטה:
-"מה אני עושה כאן?" מחשבה שאולי יש לה בכלל חבר אחר. רמת
הקנאה שעלתה בי. לא תתואר. אולי היא יוצאת הערב עם מישהו אחר.
כל-כך חשקתי בה. וזה באמת לא היה חשק פיזי. כי עדיין לא
ידעתיה. ידעתיה פנימית, והיא היתה בתוכי הרבה יותר מאשר החשק
הפיזי. זרמנו זו בתוך זה וזה בתוך זו בלי לגעת. דיברנו, המילים
שלה מעוררות את השראותי, את התלהבותי, את השירה והסיפורת
שמתרוצצות בתוכי... המילים הובילו אותנו למחוזות משותפים של
אור. ראיתי אור בפניה, בעיניה. יצור מואר חמוטל. לפתע, ברק של
אור, ולא ראיתי עוד כל הפרדה בינה וביני.
על מפתן הדלת, אמא שלה הציגה אותי, היא אמרה משפט חזק במיוחד:

-"הגיע החבר שלך מהקיבוץ, מאותו מקצוע". התביישתי. לא העזתי
לשאול אותה על איזה מקצוע מדובר?
התביישתי. התרגשתי. הכל רטט בליבי. בקושי דיברתי מרוב התרגשות.
האם אמא של חמוטל כבר אז ידעה שאני בן למקצוע ההתרגשות המיותרת
? המופרזת ?
שנים רבות לאחר מכן, מאחר ופגשתי שוב את חמוטל ושאלתי אותה על
איזה מקצוע דובר ? והיא אמרה לי מקצוע הטבע. אכן היה משהו טבעי
ואמיתי במערכת שלנו. צעיר, רענן, תוסס. למרות שראיתי בבית הספר
את מוסי האידיוטי מתעלל בה לא פעם, והיא צרחה והרביצה לו חזרה,
והוא לה. וכאב לה הגב מרוב מכותיו והיא בכתה. במיוחד המשיכות
בחזייתה הטרידו את מנוחתי...כאב לי לראות מלכה בבכייתה. רציתי
לעשות משהו, אבל התביישתי. והבושה סגרה את יכולתי לפעול. בנוסף
לכל היא אמרה:
-"מוסי איננו אוייב, מוסי חבר טוב. אידיוט מדופלם, אבל עם לב".
רק לשמוע אותה אומרת זאת במרחק של 20 שנות המתנה... מכווץ לי
את הלב. הבנתי לפתע שחמוטל, שכלל וכלל לא נהנתה ממכותיו של
מוסי, ומהגומי של החזייה שהיכתה בה... אולי קלטה במשך השנים
שעברו, הבינה את טעותה.
האהבה איננה מתעללת בחלשים. האהבה איננה שולטת בנשים למען
האגו. לא, האהבה תומכת בחלשים. האהבה מאגדת את הנשים כדי להיות
טובות יותר בחינוך הילדים שלה, שהם הגברים, למען אנושות טובה
יותר, לא למען השליטה.
וחמוטל... היתה...

2003