אנחנו יושבים שנינו, על ספסל, בוהים בחלל הריק. מעשנים מתוך
נייר מגולגל. האור בוהק יותר מתמיד וחם כמו בגיהנום. אבל בעצם,
כאן תמיד חם. כשהריאות טובה אפשר לראות מרחוק את הארובות
הגבוהות עם הלהבות הכחולות שלהן.
את ריח הבשר החרוך תמיד מריחים. ולא רק מכאן, מכל מקום. הריח
הזה הוא הריח שלנו, במותנו, נקברים באוויר המחניק ממילא.
ספוגי עשן מזיעים מהכל שאין, על הספסל, בוהים בלהבות חיינו.
האצבעות שלנו ירוקות מהדשא שקטפנו כדי לגלגל את הסיגריות,
כשחשוך אפשר לראות את הירוק הזה זוהר כשהסיגריה בוערת. אבל זה
קורה רק כשמכבים את האור. זה לא קורה אף פעם. אין חושך, אין
לעצום עיניים ולישון, אין חלומות או מסגרות. יש רק עצלות
דהויה.
חיינו עטופים בבועת הפלסטיק השקופה. עשן הסיגריות שלנו נדחס
במהירות מדאיגה. מסרטנים את חיינו הריקים. בעצם, אולי גם אנחנו
דמויות קרטון.
אבד לנו כל חשק לחיות או למות. הסוף שלי ידוע. להישרף בארובות
הגבוהות שמעשנות בכחול בוהק לתוך בועת הפלסטיק.
אנחנו יושבים רק שנינו, בלי לדבר. שתיקה עגומה. ומה נגיד ומה
נאמר? נעמיד את מיתרי הקול החלודים למבחן. לשם מה?
נשתוק עד כלות. נעשן עד תום חיינו ונשרף לעפר.
23.2.06 |