השביתה הגדולה במערכת החינוך הסתיימה בטוב. המורים קיבלו תוספת
שכר, התלמידים ימשיכו ליטול רטאלין ולברוח לסמים ולמציאות
אלטרנטיבית. זאב סוביק הוא תוצר גאה של הישגי השביתות הקודמות
והוא מאמין שאפשר כבר לשאול בקול רם את השאלות שנשאלות בשקט,
בחדרי חדרים. ויש לו גם פיתרון.

לפני כשבועיים חזרתי לאחד המקיפים בבאר שבע - פעם ראשונה מאז
סיימתי שם את לימודיי לפני ארבע שנים. במקיף מלמדים מורים
מהסתדרות המורים ולכן הוא לא שבת, וכך הייתה לי ההזדמנות
להתבוננות מחודשת על המקום שממנו ניסיתי לברוח כל אותן שנות
ההתבגרות.
במבט ראשון, נראה שדבר לא השתנה. חבורת ילדים בגיל הבר-מצווה
הפגינה קנאה בנוגע לחופש התנועה שלי, בזמן שניסו לשכנע את
השומר שיום הלימודים אצלם מסתיים ב-11 ולכן הם רשאים ללכת.
לא רחוק מהם, הסתמן פקק, שמזכיר את נתיבי איילון בשעות העומס
ליד חור בגדר שדרכו יצאו לחופשי נערים ונערות אחרים.
חלפתי על פני מורה צעירה, שעדינותה החיצונית לא הסגירה את
כישרונה לצעוק בצורה מאיימת ביותר על כמה תלמידים, שהחליטו
להפוך זמן שיעור לזמן עישון, ואילו כשצעדתי לאורך המדשאה
נאלצתי להסב את מבטי כדי לא להביט בישבנים חצי חשופים של ילדות
מתחת לגיל ההסכמה.
כן, במשך 12 שנים נדרש כל ילד מגיל 6 להגיע מדי יום לבית הספר
- מוסד שנדמה כי לא השתנה כמעט מזה מאות שנים.
האם פעם שאלנו את עצמנו עם מה הם יוצאים משם?

דור שלם מחפש תשובות

אני מצטער, לא הצגתי את עצמי. שמי זאב, אבל אני יכול להיות כל
אחד מבוגרי מערכת החינוך של היום. למדתי בתיכון חילוני רגיל,
בשכונה ממוצעת בבאר שבע.
את לימודיי הגדיר במדויק מארק טווין כשאמר "מעולם לא נתתי לבית
הספר להפריע להשכלתי". לימודים מתוך חוויה, חקירה, צפייה
בסרטים ודמיון, הביאו אותי היום ללמוד פיזיקה באחת
האוניברסיטאות הגדולות בארץ. את בית הספר לעומת זאת, אני זוכר
כבית סוהר מודרני לילדים. אין מה להתפלא שתופעות המאפיינות בתי
סוהר, כמו השימוש הנפוץ בסמים, אלימות בכל פינה והתמכרויות
למיניהן, מתפרצות במוסדות החינוך למימדים עצומים.
קראתי שהיום יש רישיון לחלק שם רטאלין כמעט כמו סוכריות. שאחד
מכל עשרה ילדים מקבל תרופות פסיכיאטריות ועוד מיני מטעמים, רק
בשביל שישב בשקט בכיתה. מזכיר שיטות טיפול בנחקרים במשטרים
אפלים יותר, כאשר חשודים שטענו שהם חפים מפשע, נשלחו לעינויים
על מנת שיודו שהם אכן אשמים.
ובכל זאת, השאלה חייבת להישאל - האם הדרך לטיפול בילד שמפריע
ללימודים כי החומר שלומדים בשיעור מנותק לחלוטין מחייו, חייבת
להיות באמצעות תרופות?

יותר מכך, הניסיון לכפות על התלמידים מסגרת שאינה מתאימה להם
מעלה שתי שאלות נוספות, שהרפורמות שחוזרות על עצמן מדי שנתיים
בערך, מתעלמות מהן בעקביות:

האם באמת אפשר להפחית את האלימות בבתי הספר באמצעות ענישה
בלבד, מבלי להבין מדוע בני נוער הפכו אלימים כל כך?

גם הטיפול מצד המערכת בעלייה המתמדת באחוזי השימוש בסמים קלים,
אינו טוב או מועיל יותר. לכן, השאלה השניה שמתפרצת למעשה לדלת
פתוחה היא: האם באמת אפשר למנוע מהחבר'ה הצעירים לצרוך חומרים
ממסטלים, מבלי לספק להם תחליף לריקנות שמובילה אותם לשימוש
בהם?

כשאני מסתכל על חברי הילדות שאיתם גדלתי, אני רואה ילדים
שבגרו, אך הם עדיין לכודים בין שני עולמות. מצד אחד הכניסה
לחברה הישראלית תעלה אותם על הסרט הנע של טיול, רכישת מקצוע
והקמת משפחה (מספיק להסתכל על המציאות הישראלית כדי להבין מדוע
הם רוצים לברוח מכך רחוק ככל האפשר).

ומצד שני הם חסרי כלים להתמודד עם השאלות שמעוררים בהם החיים,
כמו: בשביל מה בכלל לעבור את המסלול הזה, ששיאו בעבודה עם
משכורת מכניסה בחברת היי-טק, סבירות של חמישים וכמה אחוז
להתגרש, וסופו בהתברגנות במקום טוב בפינה אפורה בצד החברה,
מסלול משמים שמאסנו בו כבר בגיל 15.
וכאן, גם אם נחבר יחד את כל הידיעות שלנו באזרחות, היסטוריה
ומתמטיקה, נישאר ללא תשובה ראויה.


הרשו לי לגלות לכם סוד. גם מי שממש ישב ולמד בשנות התבגרותו,
זרק את הכול לפח אחרי הצבא ויצא לחפש את עצמו אי שם בעולם.
אולי לא תסכימו איתי, אבל אחד המניעים המרכזיים בנסיעה אי שם
לארץ רחוקה, הוא ניסיון להשלים חללים ריקים בידע על העולם, על
כל מגוון המסלולים והאפשרויות שהחיים מזמנים לנו.

אני למשל, מצאתי תשובה לשאלות שבערו בי בקבלה, אבל אני עדיין
רואה את פ', החבר הכי טוב שלי בילדות וקצין מוערך בצה"ל, אוכל
את עצמו משעמום, וחולם על הרגע שבו ישתחרר ואולי ימצא איזה טעם
חדש בחיים בטיול לדרום אמריקה.
אני גם רואה את א', שבולע ספרי פילוסופיה ומנסה על עצמו שיטות
פסיכולוגיות למיניהן, בזמן שהוא ממלא את חייו החברתיים במערכות
יחסים מזדמנות, בסמים ובאלכוהול.

בשמם ובשם עוד רבים מחבריי, אני פונה אליכם המורים וקברניטי
מערכת החינוך המהוללים ורוצה לומר לכם שלא הייתם עבורנו יותר
משמרטף לא מוצלח לגיל ההתבגרות, ומקור שממלא אותנו בנתונים
שאנחנו לא חפצים בהם. לא לימדתם אותנו על המציאות שבה ניתקל,
ודאי שלא הראתם לנו דוגמה שלפיה אפשר בסיפוק ובעיקר, לא חינכתם
אותנו להיות "אדם".

עם זאת, הזעזועים שעוברים כיום על מערכת החינוך, מאפשרים לנו
את ההזדמנות לתקן את המעוות. גם אם אין למערכת החינוך את הכלים
ללמד אותנו להיות "אדם", וכרגע אין לה כלים כאלו, חוק
פסיכולוגי ידוע קובע, שלאחר ההכחשה מגיע שלב ההודאה.
זו הזדמנות לדיון חופשי שבו יתאפשר פתחון פה לכל אותם האנשים
שהנושא באמת יקר לליבם, ורק לאנשים האלו. בלי פוליטיקאים או
אינטרסנטים למיניהם.
אחרת אנו בדרך למצב שבו מוסדות החינוך של השנים הקרובות יהיו
חו"ל וכמה שיותר רחוק, פאבים והפארק השכונתי. ושם, חומר הלימוד
יהיה מסוג שונה לחלוטין.