את האהבה הראשונה שלי פגשתי בזמן שירותי הצבאי כחיילת באחד
הבסיסים אי שם.

היה זה יום קיץ חם ולח, שמתי פעמיי אל האוטובוס לירושלים. לאחר
ציפייה ממושכת הגיע האוטובוס המיוחל, הממוזג בקור מקפיא. תרתי
אחר מקום ישיבה פנוי - הפלא ופלא במהרה מצאתי את שביקשתי.
בעודי יושבת ספונה על החלון, התיישב במושב שלידי בחור שלא
הייתי מבחינה בקיומו, לולא שאל אותי לפתע את השאלה הבנאלית
מכל: " תוכלי לומר לי מה השעה?". עניתי לו: " 14:00".  מאותו
רגע קלחה השיחה, הוא סיפר לי שהוא עיתונאי וצלם באחד
מהמקומונים הירושלמים וכי באותו יום נשלח לצלם קלעית חץ וקשת,
שתייצג אותנו באליפות העולם או משהו כזה. אני פשוט לא זוכרת על
מה שוחחנו מעבר לכך, כיוון שהתחלתי לטבוע בעיניו החומות
הגדולות, מביטה בפניו המשורטטות ושטה בעולם אחר.  הנסיעה עברה
ביעף ורק כשהוא קם ממקומו, יכולתי לראות שהוא מאוד גבוה.
במהלך הנסיעה הוא כל כך התאמץ להסתיר את גובהו, אולי כי חשש
שהדבר ירתיע אותי, כיוון שאני לא ממש התברכתי בסנטימטרים.

מאותו יום החלה אחת התקופות  הקסומות בחיי, תקופה שאנצור בליבי
לעולם ועד. כבר באותו ערב נפגשנו. יצאנו יחד לטייל בסמטאות
הציוריות של העיר. אוחזים ידיים גומעים מרחקים. שיכורים מריח
קפה מהביל וכעך חם שאך יצא מן התנור.  זוכרת, לא רציתי שהלילה
ייגמר. מעט לפני חצות נפרדנו בנשיקה מהוססת בתחילה, שהמשיכה
בקול תרועה רמה.

זו הייתה הפעם הראשונה שאהבתי באמת. ריחפתי והלב פעם בקרבי
בחוזקה. לעשות הכול למען האהבה. בכל יום התראינו וכל אימת
שנפרדנו, נדמה היה כאילו קורעים אותנו זה מזו בכוח.
עברתי להתגורר עימו בדירתו ושם גילה לי את דבר מחלתו לראשונה.
הייתה זו מחלה חשוכת מרפא ואני לא רציתי לשמוע.

כל כך אהבתי אותו והוא אותי, עד כי עשיתי הכול להסתיר את דבר
קיומה של הארורה הזו.
היה חשוב לי להיות איתו בכל רגע שיכולתי. נסענו לטיולים ברחבי
הארץ, גומעים מרחקים בג'יפ שלו ומידי פעם עוצרים להתקין קפה
מהביל בפינג'אן וללגום טללים של בוקר.

המקום שהיה אהוב עלינו במיוחד היה חוף נידח בעין גדי. בו היינו
שנינו לגמרי לבדנו, מביטים במים השקטים. ממנו למדתי את סוד
הגוונים שבכחול הנצחי הזה.

הוא הרבה לצלם ומבעד עדשת המצלמה שלו צייר וברא עולם קסום
ונפלא, בו הכול נצחי והכול יכול להיות. הייתי שבוייה אחריו,
כפי שלא חשתי מעולם.

...ואז כדרך הטבע הקיץ עמד לפני סיום , פניו של אהובי לא היו
כתמול שלשום וניכר כי העצבות שלטה בהם. חשבתי שזו תוגת הסתיו
הקרב ובא וכי הכול יבוא על מקומו בשלום בחלוף העונה. לא שיערתי
מה מתחולל במוחו, לו ידעתי , אולי הכול היה אחרת.

פתע כבמטה של קסם ביום הראשון של הסתיו, עת עלי השלכת
הראשונים החלו נושרים מצמרות העצים ורוח קרירה החלה לנשב בינות
לענפים, נדמה היה שהכול חוזר לקדמותו. הוא לקח אותי לטיול על
חומות העיר העתיקה. למרות זאת הרגשתי שמשהו עומד לקרות ולא
ידעתי מה. שתיקה מעיקה אחזה בי. לפתע הוא עצר, אימץ אותי אל
ליבו במשך דקות ארוכות ואמר לי שאני יקרה לו מכל ובאותה נשימה
אמר לי שמחר לא יהיה יותר. לא הבנתי למה התכוון. הוא ביקש ממני
לא ליצור עימו קשר למחרת.

נפשי סערה. לא יכולתי לחיות בלעדיו. האחד שאהבה נפשי. כל הלילה
התהפכתי על משכבי, מנסה לשחזר את המילים שאמר לי ודמעות גדולות
וחמות מציפות אותי.

עם שחר, מסרבת להאמין, התקשרתי אליו, כפי שנהגתי לעשות מידי
יום. ציפיתי לשמוע את קולו המלטף ולדעת שבעוד שעות ספורות
נתראה ונהיה כגוף אחד. אלא שבמקומו ענתה אימו מעברו השני של
הקו, בוכה ומתייפחת:  "הגרוע מכל קרה יקרה, יגאל מת, יגאל
מת".

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו הרגע, חשתי חסרת אונים עד
אובדן הכרה.

מאוחר יותר סיפרו לי שהמחלה שקיננה בו הייתה בשלביה האחרונים
והוא בחר להתאבד בבליעת כדורים ולחסוך מאהוביו את ייסורי
המחלה. הוא השאיר מכתב ובו הפציר בכולנו להמשיך בחיים ולמצות
אותם עד תום.

...השנים חלפו, היו אהבות אחרות, התחתנתי, התגרשתי, אולם אהבה
כזו לא חוויתי עוד, כאילו צחק לי הגורל. אך החלה אהבה נדירה
ומיד באה אל קיצה.

עד היום ,במבט של שנים לאחור ,בלילות קרירים של סתיו, כאב חד
מפלח גופי על אובדן יגאל, האהבה הראשונה שלי.

הסיפור זכה במקום הראשון ב- 3.11.07 בתחרות "מכונית ראשונה -
אהבה ראשונה", שנערכה בשיתוף אתרDate- J, חברת UMI  -ג'נרל
מוטורוס וחברת ARC אינטראקטיב.
למעשה, זה הסיפור הראשון שכתבתי לאחר עשרים שנה, שהעט פסק
לנבוע סיפורים. בעקבותיו נכתבו עוד סיפורים נוספים.