7:00 בבוקר יום ראשון
השעון מצלצל.
"ואיי נמאס לי לקום מהצלצול המעצבן הזה. אני חייבת להחליף
אותו!!" אני אומרת לעצמי בפעם המילון ויודעת שאני לא באמת אעשה
את זה.
כמו בכל בוקר, אני מדליקה את הרדיו 107 FM
"יום ראשון... מתחילים את השבוע עם גלגל"צ"
אני חושבת לעצמי "שיט!"
שביזות יום א` מתחילה רשמית.
אפופה מהלילה, אני הולכת לצחצח שיניים לשטוף פנים ולראות מה
השתנה שם מיום ראשון הקודם, ומגלה את אותם הפנים ואת אותם
העיגולים השחורים מתחת לעניים שהיו שם שבוע קודם לכן.
אני תמיד אומרת לעצמי יום לפני שאני חוזרת לבסיס ללכת לישון
בשעה סבירה,אבל איכשהו זה אף פעם לא קורה.
יש האומרים שלישון זה לחלשים.. אז הלואי שהייתי חלשה.
אני זזה באיטיות למטבח כאלו יש לי את כל הזמן שבעולם וב8:00
הרכבת לא באמת תגיע ואני לא באמת אצטרך לחזור לבסיס.
אוח.. אין לי כוח.
אני שותה קפה, הרדיו פתוח אבל אני לא ממש מקשיבה. זה הזמן שלי
לחשוב על הסופ"ש שהיה, ולחשוב כמה שהוא היה קצר ומטורף ועל זה
ששוב ראיתי אותו במסיבה ובפאב והלב שלי שוב נשבר בפעם המי יודע
כמה.

אחרי הרהורים אופייניים אני מגיעה לחדר, מתלבשת, שמה משקפי שמש
כדי להסתיר את העייפות אבל יותר את עצמי, מתארגנת לוקחת את
התיק ויוצאת.
תחנת הרכבת עמוסה חיילים. זה עושה לי טוב לראות אותם. אני
מרגישה פחות בודדה.
אם כבר לבד אז שניהיה בתנועה משו.
בדרך לקופת כרטיסים אני מבחינה בזוג שנפרד. הבן עם תיק ענק,
חולצה קרועה וסנדלי שורש שתמוהים לו על הרגליים כאלו הוא לא
הוריד אותם מאז שהוא היה בן שבע ויצא פעם ראשונה עם אביו לטיול
ברפת, בקיבוץ. והבת נראית פשוט.. שבורה היא מחבקת אותו חזק ולא
מרפה ממנו. הם עומדים ולא מדברים דקות ארוכות. ואני שמחכה בתור
מתחלה לבנות לי סיפור שלם על מי הם, לאן הוא הולך ולכמה זמן
ועל כמה שהיא תבכה כל לילה עד שהוא יחזור ואם הוא בכלל יאהב
אותה עדיין והאם בכלל הם אהבו או שסתם היה להם נוח ביחד. הרי
איך הוא יכול לעזוב אותה ככה?!
היא נראת ממש מסכנה.. לפעמים זה משמח אותי שאף אחד לא קשור בי
ואני לא קשורה ככה לאף אחד.

מגיע תורי בקופה אני מוציאה חוגר אומרת לקופאית חסרת הסבלנות
"לחיפה לב המפרץ בבקשה" מקבלת את הכרטיס וזוחלת לרציף וכמו בכל
שבוע בהסח דעת מטורף, סורקת את כל התחנה בחיפוש אומלל אחריו
בתקווה שאני הפעם לא אמצא אותו שם.
אוף, הלוואי שהוא ייקח הפעם את האוטובוס.
הרי יש לו קו אוטובוס שמגיע ישר לבסיס, אבל לא הוא חייב לקחת
רכבת כי זה הרבה יותר "מגניב" והוא לא יוותר על נסיעה ברכבת
כמו שאני לא אוותר על לצחצח שיניים בבוקר.
אני פשוט שונאת אותו.
למה הוא עושה לי את זה תמיד. הוא הרי יודע שלי אין דרך אחרת
להגיע. לא שזה כ"כ אכפת לו.
טוב לפחות אני לא רואה אותו משום זווית.
אפשר לנשום לרווחה.
יש עוד 10 דק` לרכבת אז אני מתיישבת על ספסל ליד איזה חייל עם
מבט עייף ואוזניות באוזניים בידיעה שגם לו אין כוח לפתוח בשיחת
חולין, ומוציאה סיגריה .
אלו הם ה-5 דק` הכי שלוות בעולם כולו.
העולם יכול להתפוצץ אבל אני אשב עם הסיגריה שלי ולא אחשוב על
כלום 5 דק` תמימות.
לפני שכל החיים יתחילו לרוץ במהירות האור. לפני שאני אכנס
לרכבת ותהייה המולה אבל לא מקום, לפני שאני אכנס לבסיס ואראה
את כולם מתרוצצים כאלו מחר מתחילה מלחמה, לפני שאני אכנס לחמ"ל
והטלפון לא יפסיק לצלצל לפני שאני אחזור לחשוב.
ככה בשקט לעשן את הסיגריה שלפני... הכול.
כעבור 10 דק` הרכבת מגיעה ואני עולה. יופי עדין לא ראיתי אותו
( מזכה את עצמי ב1:0 לטובתי). אני נדחסת בין האנשים בתקווה
אבודה מראש למצוא מקום, בסוף כרגיל אני מוותרת נשענת על הקיר
בסוף הקרון, ליד השירותים. מוציאה MP מורידה את התיק ומתיישבת
על הרצפה. נראה להם שאני יעמוד שעתיים.
בעודי מסיימת את הטקס הקבוע, אני מרגישה יד מונחת על הכתפי.
אני מרימה את הראש בכבדות, בטח אני מפריעה למשהו לעמוד והוא
רוצה שאני אזוז. יופי גם לי לא כזה נח!

"אז עוד פעם את על הרצפה"
"אה זה אתה, כן די נחמד לי פה אתה בטח יודע.."
"מה?"
"לא חשוב.."
"אז מה.. את עוקבת אחריי או משהו כזה?"
"ברור.. תסתכל על התיק שלך שמתי שם מכשיר איתור, מה לא ראית
אותו ?"
"מצחיקה את. תמיד אמרתי שאת שנונה"
"כן .. לא רק את זה אמרת"
"אוץ"
"כאב?
"לא אני רגיל לקבל עקיצות קטנות ממך. כבר נייהתי חסין"
1:1 טוב אנחנו בתקו.
"נהדר.. אז אם זה לא יפריע לך אני אחזור לMP שלי עכשיו"
"דווקא זה יפריע מאד"
"אוי כמה חבל.."
אני שמה את האוזניות אבל לא שומעת כלום חוץ מקול דפיקות ליבי
ששוות ומכות בי מבפנים עד שאני מרגישה שהלב שלי פשוט מתפוצץ.
למה? למה זה תמיד קורה?
מה עשיתי במה חטאתי לעזאזל שאני צריכה להמשיך ולראות אותו,
להמשיך ולנשום אותו כל פעם מחדש ולדעת שהוא לא שלי, כבר כמעט
שנה שהוא לא איתי.
ואיך אחרי כ"כ הרבה זמן לא ראיתי את זה בא, איך אני מכל האנשים
בעולם לא הצלחתי להגבר..
אוף כמה פתאתית אני יכולה להיות לפעמים.
לפתע אני מרגישה רטיבות דביקה על הלכי.
יורדות לי דמעות בלי ששמתי לב.
מזל שאני עם משקפיים.
אני מנגבת אותם מהר ואומרת לעצמי " תשלטי בעצמך הוא עומד פה
מעלייך! אסור לך להישבר מולו"
אבל הן לא מפסיקות..
אי אפשר לשלוט בדמעות זה כמו לנסות לעצור סכר מתפרץ של מים
בעזרת הידיים בלבד... זה פשוט בלתי אפשרי.
אז התחלתי לבכות.
הורדתי את הראש ופשוט בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. כשנפרדנו, לא
הצלחתי לבכות, למרות שניסיתי, באמת שניסיתי. אולי כ"כ הרבה
קרה, בזמן כ"כ קצר שהדמעות התגמדו לעומת הכאב אז פשוט לא
הצלחתי לבכות .
ועכשיו פשוט בכיתי על הכול, עליו, עלינו אבל בעיקר על עצמי.
לא יכולתי לשלוט בזה פשוט התפרקתי. ושכחתי שאני על רכבת מלאה
אנשים ושכחתי שהוא כאן מעלי.
שכחתי ובכיתי ונהניתי מההתמסרות הזאת לכאב.
נכון לבכי אף פעם אין תזמון טוב. הוא פשוט קורה כשהרגש ממלא
אותך וחייב לצאת החוצה.
לפתע הרגשתי שכל מי שנמצא מסביב, מסתכל עליי.
ולא היה אכפת לי כבר, לא יכולתי ולא רציתי להפסיק! רק רציתי
שכל המטען הזה יצא החוצה, אחרי כ"כ הרבה זמן.
כשהוא קלט מה קורה, הוא ירד אליי ושאל "היי.. מותק מה קרה?"
וליטף את ראשי בעדינות.
ואני שכבר לא יכולתי לחשוב יותר מרב בכי וגם לא לדבר.. מלמלתי
לו "אתה".
לא פירטתי , לא צרחתי בהיסטריה. פשוט בכיתי בשקט.

וככה שם על הרכבת ההיא המפוצצת אנשים ביום הראשון הזה בבוקר
הוא ישב לידי וחיבק אותי כל הנסיעה.
לא, הוא לא הביא לי טישו וגם לא לקח אותי לשירותים לשטוף פנים.
הוא גם לא אמר לי מילים מרגיעות ושיקריות כי הוא ידע שאין לי
צורך בהם. הוא פשוט ישב לידי וחיבק אותי חזק כמו פעם, כמו שרק
הוא יודע לעשות ואני התייפחתי לו על הכתף בזמן שנראה כמו נצח.
ואז בפעם הראשונה בחיי הרגשתי באמת מה זאת אהבה.

1,000,000:0 לטובתו.

בעודי מסיימת את הטקס הקבוע, אני מרגישה יד מונחת על הכתפי.
אני מרימה את הראש בכבדות, בטח אני מפריעה למשהו לעמוד והוא
רוצה שאני אזוז. יופי גם לי לא כזה נח!
"את יכולה לזוז בבקשה" איש בסביבות גיל ה30 עומד מעליי וזז
בחוסר נוחות מרגיז.
"כן.. רק שנייה"
אני זזה קצת, ומרגישה שעוד יותר לא נוח לי. טוב לא נורא זה לא
מה שיעצור בעדי, אני שוקעת בשירים ונרדמת.
"תחנה הבאה- חיפה לב המפרץ"
כשאני יוצאת מהרכבת אני מרגישה דקירה קטנה בלב והראש שלי מתחיל
להסתובב.
אז אני מתיישבת על ספסל בתחנה ומסתכלת על הרכבת נעלמת ועל כל
האנשים מתפזרים, ואני לא מבינה למה הם חייבים לרוץ. לאן כבר יש
להם למהר?
בזמן שאני שמה לב שנשארתי לבד בתחנה, אני מרגישה רטיבות דביקה
על הלכי.
יורדות לי דמעות בלי ששמתי לב.
אני עוצמת את העניים ומבינה. שהוא לא היה ברכבת, ולא בפאב ולא
במסיבה.
כשהוא הלך, לא הצלחתי לבכות, למרות שניסיתי, באמת שניסיתי.
אולי כ"כ הרבה קרה, בזמן כ"כ קצר שהדמעות התגמדו לעומת הכאב אז
פשוט לא הצלחתי לבכות.
הוא כבר כמעט שנה לא נמצא בשום מקום. רק אני זאת שממשיכה לראות
אותו, ממשיכה להרגיש ולנשום אותו.
אבל הוא לא יחזור.
איך הוא יכל לעשות לי את זה? איך הוא יכל להשאיר אותי לבד?

אני מנגבת את הדמעות ומחליטה שבמקום ללכת לבסיס אני הלך לבקר
אותו בבית קברות.
הוא בטח ישמח לשמוע שסוף סוף הבנתי.. שסוף סוף שיחררתי.
כי בפעם הראשונה בחיי הרגשתי באמת מה זאת פרידה.

0:0