מוניקה לא היתה ראשונה ולא אחרונה. אני לא זוכר מי הקדימה את
מי. היתה ענבל שבאה לקיבוץ מחיפה והתאהבה עמוקות דווקא ביגאל
ולא בי. והיתה חמדה במקביל לחמוטל, באותה כיתה, ביסודי. כן,
ביסודי כבר התחילה אצלי העוצמה המינית להזדקר. והיו עוד כמה
מתנדבות מאמריקה הצפונית והדרומית.
כל ילדותי חלמתי להיות הרואה ואינו נראה. הלוואי שהייתי מסוגל.
להיכנס לעור גופך ולדעת מהי אישה. בלי לגעת בך. לדעת מנקודת
מבטך. ובזכות היכולת הזאת שנתת לי. ועתה בזכות רגע ההארה הזה
שנתת לי. בזכות ההבנה העמוקה שהעברת לי בעקיפין, אני יודע מה
היה סבל ההתאהבות של מוניקה. אני יודע מה היה סבלה של חמוטל.
הלוואי שיכולתי לבוא בגלגול הבא כנערה יפה כמוך, ולהדליק
בשניות לבבות של נערים ונערות על מנת לתת לכם כיוון אלוהי, לא
אנוכי, אלא מתחשב באחר כדי לעזור לו ולא להשתמש בו... לא
להילחם באחר. לתת לו טעם לחיים, ולכולכם. סלחי לי על טפשותי
חסרת המעצורים, סלחי לי על שלא הבנתי שזוהי מטרת חייך ! אמן.
יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו מלך המלכים !
- "וכמובן יהי רצון מלפנייך, מלאכית שלי, כי אם היא לא
תסכים... בלי הסכמתה..."
והיתה אחת שגם אחי רצה אותה. ולקחה ממני בכוח. ולא אשכח את
הכאב הצורב בליבי. זה היה אולי ריקוד הסלאו הראשון שלי בכלל,
בחיים. אני בן 14 או 15 וכל יום שישי בערב רוקדים עם המתנדבות
בקיבוץ.
אני רוקד עם אנדריאה, ופתאום אחי מגיע ומוציא לי אותה מהידיים,
מזרועותי. מה? להרביץ לאחי? ליד אהובתי? מה היא תגיד? איך היא
תגיב? אולי הוא ישכב איתה הלילה ולא אני? אני לא שכבתי איתה.
והוא כן.
והיתה סימונה מאודים שאהבתה היתה לי מוזרה וקנאית בצורה שלא
תאמן מכאיבה, למרות שהיתה אהבה מרחוק, היא הכאיבה לעצמה נורא.
היא רצתה אותי רק לעצמה. ואני לא יכול להיות רק עם אחת.
אני של כל אהבותי ולכל אהבותי אין סוף. כמו השמש. זורמת אלי
וממני עד אין סוף. במיוחד סימונה היתה עדה חיה לאהבתי העזה
וחסרת המעצורים לחמוטל. סימונה זעמה וכעסה. אהבתה היתה רכושנית
מאוד. אהבה שמפריעה, מטרידה, אנוכית למדי. ולא רציתי בה ואולי
דחיתי אותה. אולי לא כפי שאת רצית לדחות אותי, סיגל. הרי עד
לרגע זה לא דחית אותי לגמרי. להיפך, לא פסקת מלומר לי:
- "להתראות אוריאל", וכל העת עם חיוכך המקסים, שובה לב
בקסמייך. אמרת לי שוב:
- "להתראות אוריאל", איזה כלי חיזורי מדהים מצאת ! והעיקר לא
במילים אלא בחן המדהים בו קרנו פנייך, ועינייך. היית מלאכית
לרגע. גם לך זה קורה. גם לך. יש בך צד מלאכי וצד אכזרי ומרושע,
כמו אצל רבים מאיתנו. הצד האכזרי שצריך אותו כדי להתגונן
בקרבות. כמה חבל שעלינו לפתח את הצד הזה. ואולי גם היו חדווה
ומיכל, איה והדסה בנות הכיתה מהקיבוץ.
בואי לא נשכח את יונה הגדולה מאיתנו בשנתיים. ואת אביגיל הקטנה
רק ב 5 או 6 שנים. ואת מלכה ויעל.
אני הולך לחשוף בפנייך סיפור שלא חשפתי עוד בפני איש. לא קל
להתחיל עם זה...
סיפור ילדות. אולי סיפור ילדותי...
אני חש צער רב על הדברים שקרו שם. במיוחד צער על שאני לקחתי
בזה חלק. הייתי רוצה למחוק את הרגעים האלה מחיי. לבקש סליחה
ממלכה ויעל. במיוחד ממלכה.
מלכה היתה ילדה מסכנה בקיבוץ. ואנחנו איציק אייכה ואני 3
צעירים חסונים. הכלי היחיד שלה היה הבכי. והיא אכן בכתה. והיא
לא בדיוק הבינה מה רצינו. ילדה בת 13. ואם להיות כן, גם אנחנו
לא בדיוק הבנו מה אנחנו עושים. אימפולסים של ילדים שהמיניות
שלהם הלכה וגברה על כל היגיון. בכלל היה לנו היגיון? לא. רק
אימפולסים. היה דחף חייתי. אני מבקש סליחה מיעל וממלכה. גם אם
הן שכחו מכל העניין הזה, אני מחפש דרך לנקות את עצמי מכל
העניין הזה.
האם ניתן היה לעצור את הזרימה? לעצור את האנרגיה המינית העצומה
שזרמה בתוכנו כנערים מתבגרים? בחופש האין סופי שהיה לנו
בקיבוץ. משוחררים מההורים, ללא מדריכים קבועים, עם מטפלת
שרואים אותה רק עד ארוחת הצהריים...

יש חירות טובה ויש חירות רעה. זו היתה החירות הרעה.

איש לא הסביר לנו מאין פתאום יש לנו את המינית הפורצת...
וכמובן איש לא הסביר לנו לאן הולכת המיניות הזו... מהי המיניות
הטובה ומהי הגרועה... עשינו מחקר בעצמנו. מי לימד אותנו?
הכלבים! למדנו מיניות אצל זכר שמתחבר עם נקבה ולא יכול לשחרר
את איבר מינו וצריך לשפוך עליהם מים קרים כדי לשחרר את
החיבורים. מצחיק אותך? אותי מעציב מאוד.
את היתר למדנו בסרטים הרומנטיים (לא בטלויזיה, לא היתה לנו.
הקרנות בחדר האוכל בחורף ובקיץ על הדשא הגדול), אבל גם בסרטים
האלימים. וזה חבל, מצער מאוד ללמוד אלימות ואחר-כך לבוא אל
צעירות תמימות וליישם את האלימות המינית מהסרטים, כאן בבית
הילדים. מה אפשר ללמוד מהסרטים את שואלת? איך להיות חיה אכזרית
ואנוכית שרוצה לספק רק את צרכיה ואיננה מתחשבת בזולת. לעומת
הכלבים שאצלם זו מיניות טבעית. בסרטים זו מיניות איומה,
מלאכותית, מעוותת לעיתים.
הן היו בנות 12 ומלכה בת 13 כמעט.
כמו חבורה של "התפוז המכני", עם עיניים שופעי צרכים מיניים,
אכזריות בפניהם. רוצים להגיע לאורגזמה וללכת.

אייכה נגע בהן המון וצחק. וגם איציק נגע וצחק ולחץ בכוח. איציק
נגע בשדיה של מלכה. מלכה לא הבינה, חשבה שזה משחק וצחקה המון.
ככה תפס אותה בכוח ונשכב איתה על מיטה. אבל היא התנגדה. עד
לאותו רגע שהבינה את הלחץ. הלחצים עוררו בה פחד. בכתה המון
ורצה לספר לאבא שלה, הרזה, המסכן. הוא בא לצעוק על אמא שלי
וחטף ממנה מקלחת קרה!
למזלנו לאביגיל עוד לא צמחו והיא גם צעירה יותר בת 10, אז
עזבנו אותה. יעל איימה עלינו שתשלח לנו את אבא שלה, מפחיד. אבל
בסוף לא שלחה.
היתה בי אכזריות באותם רגעים. היתה בי אנוכיות. הצורך המיני
שעולה וגואה ואי היכולת ואי הידע מה לעשות.
מצד שני היתה לי התאהבות של נשים מבוגרות בי, בכל מקום בקיבוץ
היתה מישהו מתאהבת בי. ובבתי הספר מהיסודי ועד התיכון, כל הזמן
היו בנות שמתאהבות בי ואני כמובן נמס לרגליהן מאהבה. יפות
ומעוררות.
מה לעשות עם מיניות הענקים שעולה בי? מצד שלישי, מצד רביעי,
המלאך. הוא אומר לי שאישה היא תרבות, לא גוף בלבד עם חור. ידע
מגלגול קודם. מצד חמישי, אי ידיעה מהי אהבה? מהו הרגש העצום
שממלא לי את החזה והראש. מהי זוגיות. ומצד שישי, האם את נהנית
או לא נהנית כשאני נוגע באצבעי כך בפיטמה שלך? מצד שביעי אז
תגידי, את בת 23 היום, את יודעת איך נולדים ילדים?
מעולם לא קיבלתי הסבר רישמי, מעבר לכלבים, לסרטים, לאוננות
ולמגע איתך שלימד אותי הכול.
גם אני נגעתי ככה עם האצבע לראות מה זה עושה לה ליעל מה זה
עושה לה למלכה. וזהו, לא נישקתי, לא שכבתי.
לפני כמה חודשים פגשתי את יעל. היא לא שכחה. ביקשתי סליחה. היא
צחקה כשהזכרתי לה. אמרה לי שזה היה כאין וכאפס לעומת מה שיאיר
עשה לה.
- "מה? מה הוא עשה?" היא לא רצתה לפרט.

2003